Tuesday, June 29, 2010

מחשבות מהמטוס

Prelude
For all those who got the message-alert saying there was a new blog post, but then opened it an couldn't make sense of the gibberish (read: Hebrew) that sat on their screen: I've decided that I'm going to keep writing this blog, but that from now on it's going to be in Hebrew. 1) to keep my Hebrew in check now that I'm back in the states 2) to keep my friends from the Mechina updated on what's going on back here in the states (camp, college, etc.) while they're in the army (ah!).

SO. Some thoughts from the plane.

כשהמכינה הסתיימה ועלינו על האוטובוס בפעם הארונה, עוד לא קלטתי. כשחבקתי ונשקתי אם כולם בפעם האחרונה ב2 לפנות בקר אצל אלון, עוד לא קלטתי. כשבר ושלומי וגליה ודביר וים לוייו אותי לנתב"ג, גם לא קלטתי. ברגע שהמראנו, ופתחתי את המחברת שבה כולכם כתבתם לי, נשברתי. זהו. אבדתי את כל ה"קול" שהיה לי עד אז. מסכן זה שישה לידי, כי פשוט בכיתי ובכיתי. דמעות טפטפו על החולצה שלי, ואחת נחתה רטובה וגדולה על דפי המחברת. אתם כל כך מתוקים, אני ממש מעריכה את כל מה שכתבתם לי. ואני יודעת שיש הרבה אנשים שיהיה לי קשה לא לשמור אתם על הקשר. רמז.

ואז עברתי לספר מחזור (אגב, עוד לא סיימתי לקרוא את הכל) ושוב עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי מה שדן אמר, ומאוד רגש אותי כמה מהדברים שאנשים כתבו. (ואסי, יש לך אחלה של דף!) מה שמדהים: אני ממשיכה ללמוד ממכם מהדפים שכתבתם. אתם עוזרים לי להבין מה למדתי השנה, ולהיזכר בכל מיני דברים ששכחתי שבכלל עשינו. וגם להבין איזה תהליך עברתי, אם בכלל עברתי איזשהו תהליך (אורי, ממש שמחתי שמישהו מרגיש כמוני בעניין זה!) ואני עכשיו מבינה שיהיה זמן די רב עד שאני אראה מישהו מכם שוב. כנראה שגלעד (סמינר חו"לניקים 2011) ורייצל מהקיבוץ (לומדת לידי) יהיו מאלה שאראה ראשונים.

קשה לי לחשוב שאני אתחיל כבר לראות תמונות שלכם כשאתם על מדים עוד בערך שלושה שבועות (ירדן, בננות!) אבל אני רוצה לראות, אז בבקשה להעלות.

טוב, מספיק. לוקח לי פול זמן להקליד בעברית (עוד סיבה שאני ממשיכה את הבלוג בעברית זה להתאמן בלהקליד). אגב, אתם מוזמנים ללחות כדי להיות "עוקבים" וגם לכתוב לי תגובות.

Monday, June 28, 2010

החיבור שכתבתי כדי להתקבל לפרינסטון--על הרכבת

אלף מאה ותשעים—נסעתי ברכבת אלף מאה ותשעים פעם, מתכופפת עם התיק לרכבת צפופה בתלמידים בדרך לבית ספר, אמהות ואבהות בדרך לעבודה, וטיירים למוזיאונים. אלף מאה ותשעים נסיעות הכירו לי את האנשים שנמצאים בעיר שלי—שלכל אחד יש שאלה לשאול, סיפור לשתף, ועצה לייעץ.


אני בכלל לא מפחדת מלהתחיל שיחה אם מישהו זר לכמה תחנות. בעיר של שלושה מיליון, רוב הסיכוים שלא נפגש שוב אף פעם. רוב הפעמים, המפגשים האלה מתחילים כשאני קוראת הכותרות מעבר לכתף, מקשיבה לכמה מילים בשיחת פלאפון, שומעת קבוצת טיירים לא בטוחה לאיזה כיוון ללכת. הדבר הכי קטן—סיקה פרובוקוטיבית, טי-שירט מצחיק, תיק מגניב, אופניים יפים—יכולים להפוך נסיעה של עשרים ושלוש דקות להרפתקה מרתקת.


בשלוש וחצי שנים שאני נוסעת הלוך-חזור לבי"ס, היו לי המון מפגשים עם אזרחי שיקגו ואנשים בינלאומיים, תינוקות וסבים. לא עובר שבוע שאני חוזרת הביתה בלי סיפור מהרכבת. מוקדם בקריירה שלי בנסיעות ברכבת, חיכיתי בתחנה והתחלתי לדבר עם בחור צעיר על מזג האוויר. היה בערך שלושים וארבע מעלות בחוץ, והוא לבש ז′קט מצמר. שאלתי אותו עם הוא בדק את התחזית לפני שהוא יצא מהבית בבקר. הוא צחק, ואמר לי שהוא משתתף באורקסטרה, והוא צריך את הז′קט בגלל זה. הוא ספר לי שהוא מנגן בפסנטר. מצויין—נגנתי בפסנטר יותר משבע שנים. להמשך הנסיעה, דברנו על הז′נרות ומלחינים, מפתחות ומיטרים שאנחנו הכי אובהים. כשדרכינו נפרדו, הוא הזמין אותי לקונצרט שלי יותר מאוחר באותו יום, אבל לאח שלי כבר היו כרטיסים.


בנסיעה אחרת, חמישה ילדים, בערך בגילי, עלו לרכבת לבושים בחולצות של ה"קאבס". כל הביגוד שלהם היה של הקבוצה, והם היו מוכנים לאהד את הקבוצה שלנו. מצ′טטים בשמחה, הם התרגשו להגיע מוקדם למשחק הראשון של העונה. אבל הם נסעו דרומה, למרות שהמגרש הוא בצפון העיר. צחקתי לעצמי בשקט, ונעמדתי. "אתם הולכים למשחק?" שאלתי, למרות שהיה לי ברור שכן מהלבוש והשיחה שלהם. הם סמנו ביחד "כן" עם הראש, אז אמרתי, "נראה לי שאתם רוצים לרדת בתחנה הבאה ולהסתובב לכיוון השני. ככה תגיעו יותר מהר למגרש." הם צחקו, ואמרו שהם "מהפרברים" כשירדו. הבחורה שישבה ליד צחקה קצת ואמרה, "זה היה כיף לראות, ממש עזרת לכוון אותם."


כמעט כל יום הומלסים מוכרים את העיתון "סטריטוויז" ועניים מבקשים כסף. כבר התרגלתי לזה, אבל אישה אחת נגעה לי בלב. היא עברה בין הקרעונות, השיער שלה מבולגן ובגדים שלה לא בדיוק במידה הנכונה, והתחלה לשאול, "בבקשה, יש למישהו קצת כסף קטן? אני הומלס, ואני צריכה משהו לאכול. מישהו? רק כמה אגורות?" הנוסעים הזיזו את מבטם, כאילו שבלהתעלם ממנה הם יכולים לא להרגיש אשם שהם לא מחפשים בכיסים לעודף ממה שקנו ב"דאנקין דונטס" לפני כמה דקות. זכרתי שהיו לי תפוח ונייטור-וואלי בתיק, אז הוצאתי אותם ונתתי לה אותם. היא אמרה לי תודה, והלכה. האיש שישב לידי חייך עליי, ואני אמרתי "אין דבר. היא בהחלת צריכה משהו. לא נתתי הרבה, אבל למדו אותי שלתת בכמויות קטנות זה גם חשוב."


מהנסיעות שלי ברכבת בשיקגו, למדתי להקשיב לאנשים. אני מאוד אוהבת לדבר אם אנשים במונחים שלהם, וכשאפשרי, גם בשפה שלהם. החוויות שלי ברכבת נתנו לי את האומץ לדבר עם אנשים זרים גם במפגשים פחות סתמיים.


לדוגמה, כשהייתי בארץ בקיץ שעבר, בקרנו יום אחד ילדים מאושפזים בבית חולים לידלים ע"ש שניידר בפתח תקווה. בחדר אחד, ראיתי אישה מאכילה את ביתה. לקחתי צד קדימה, מתאמנת את המילים הערביות בראש שלי. "א-סלאמו אלייקום," אמרתי. פניתי לילדה, ושאלתי, "קייף האלוקי?" האמא הסתכלה אליי עם מבט על הפנים שלה ששאל איך אני—יהודיה אמריקאית אשכנזיה—יכלה לשאול בערבית מה המצב של הבת שלה. לאט לאט, הפרצוף שלה הפך לחיוך כשהסברתי, בשפה שלמדתי פחות משנה, שאני "תיכוניסטית שלומדת ערבית באוניברסיטה ליד הבית ספר שלי בשיקגו, שבאמריקה."


כשאני חושבת על מה למדתי מהמפגשים עם זרים ברכבת ומעבר לים, אני לא יכולה להמנע מלתהות מה מחכה לי בנסיעה מספר אלף מאה תשעים ואחד.

Friday, June 25, 2010

29 hours...

Well, a day ago I was down to "esrim v'arba", the last 24 hours of the Mechina.
Now I'm done with that and on to the last 29 hours of my 10 months in Israel. Weird.
And I miss flying with Dvir by 24 hours.

Saturday, June 19, 2010

Open Mic and Riding the Train

This was the last Shabbat at the Mechina, and the madrichim planned it.
We had an open mic type thing this evening (that ended up running about three-and-a-half hours), in which anyone who wanted to could read something they'd written this year, in years past, or a passage they liked from a song, from a poem, from an article...
I'd planned to read a few excerpts from my one-again-off-again journal from this year, and also maybe a nice anecdote called "The Bank of Time" that we read to our girls last summer at camp. But then Ron got up, sat on The Couch, and read a speech he'd written when he was running from president of his chapter of the Tzofim (youth group).
It was then that I decided to read my Train Essay that I wrote for the CommonApp for college. AH! But it's in English, and I didn't want to read it in English because it would lose its meaning to them. But it was still Shabbat, so I couldn't sit in the room with a pen and paper translating it to Hebrew.
What to do? I brought it down (along with my compilation of APLang essays and blogs that I brought with to Israel), ran through it once in my head in Hebrew, waited 5 minutes to stop my hands from shaking, and when to sit on The Couch. I read my essay, translating it as I went. I didn't stumble, and I'm really glad I read it.
Afterwards, a few people came up to me and said it was one of the best things that was read during the Open Mic, and asked if they could read it. I said, "Only if you don't mind reading English." And they said "What? but you read it in Hebrew, give us a Hebrew copy!"... because they didn't realize I'd translated it on the spot.
It was really great, I was really happy with how it came out. And also, it means that my Hebrew really really really has improved, because I never would have been able to dot hat at the beginning of the year. (I just reread a letter I wrote in Hebrew more than a year ago, and couldn't help but laughing at all the ridiculous mistakes there were).

Saturday, June 12, 2010

Okay, so I didn't write about the Galilee, but...

I'll write about the Chovek, instead.
The Chovek is a two-week trip from the north to the south that's supposed to be an everything-we-didn't-do/everyone-we-didn't-meet trip.
I remember last year, when talking to Daniel about the Mechina, he told me about the chovek and how it's the first two weeks of the last month of the mechina; at that point, mom still hadn't decided to move DD's bat mitzvah, so I was a) either going to have to leave a month early or b) decide not to do the Mechina because I wouldn't want to leave a month early. Glad everything worked out!
I don't have a super-lot of time, so I'll just write about a few things.

1. I spent all of Shabbat and all of Sunday about 2 miles from the Gaza strip. We were at Kibbutz Sa'ad, which is a religious kibbutz, for Shabbat. The first thing we did when we got there (after showering and dealing with the brunt of the lice infestation that about 8 people had) was do a "tatzpit" (lookout) on Gaza. You could really see it from the edge of the kibbutz, which was sort of a surreal feeling for me. Shabbat was really pleasant--a bunch of us left the regular shul about 5 minutes in because we heard there was a Carlebach minyan a few minutes away. We walked there, and it was this tiny little room cramped with funky-dressed women and men in khaki pants and white linen shirts and shoresh sandals. The singing was incredible! It felt like I was in a concert--Kabbalat Shabbat is definitely something that I only started going to this yea rand I want to continue doing at home and in college.
I sat with some of my favorite people at Shabbat dinner, which was special because it's the second-to-last Shabbat, and then after dinner I went for a long walk with Hadar around the kibbutz and we talked for about an hour, during which we saw lots of other groups of twos and threes doing as well; get in all those last heart-to-hearts! Shabbat morning I got up early for shul, because it's my favorite haftarah (with Rahab the prostitute putting a rope down her window to help the two Jews escape), but I had to leave early to set up breakfast.

2. We met three groups of people that either I had never heard of and/or didn't really know anything about: Charkesians, Samarians, and Ahmads. (It's funny writing their names in English, now). [We also went to the Druze Mechina, but the chanichim weren't there, only the head of the mechina. that was really interesting in itself, though!] I won't bother really writing about the groups, becase you could just wikipedia that. I will say that the conversations/meeting with the Charkesians and the Samarians were two of the most interesting things we did all of the Chovek. What caught my attention most, in both of them, was the language. The Charkesian language is absolutely dumbfounding! Made up entirely of onomatopoeia (DD? spelling?), but it definitely sounds like gibberish (I took a video). the Samarians speak ancient Hebrew, (well, they pray in ancient Hebrew) which also sounds pretty quirky, but at least it's somewhat decipherable.
In any case, it made me even more interested in studying languages.
The other thing that was especially interesting is that I've only ever learned about Russia from the Russian perspective--Russia's perspective on Chechnya's desire for independence. the Charkesians are another group that are in the 89 republics of Russia, but want their independence, so hearing it from somebody from that group was really really interesting.

3. On one of the two days that I planned--the first day in Be'er Sheva, the second at Masada/Dead Sea--we almost slept in a bomb shelter. We had arranged to sleep in a Tzofim youth group building, but somehow when we got there the woman said "you know you're in the shelter, right?" Ron (my co for the day) and I had gotten there early with Tal and our madrich, Eldad, and went down to check out the situation (too bad I didn't photograph!) The toilets were holes in the floor with cockroaches filing out, and the rooms are underground (because it's a bomb shelter) and unbreathable with no windows, because of the 30cm thick cement walls. There was no circulation, no nothing, and when we tried to start cleaning the room, the dust just rose into a cloud and settled down again on every surface. Then, when the rest of the group got there, Lian made an emergecny call to her uncle, who runs the JCCs (equivalent) in Be'er Sheva, and he arranged us the nicest place we stayed for the entire two weeks! It was some sort of science-y community center/JCC something, with a beautiful dance studio that we slept in an cool science projects all over.

4. Our shiur with Zevik on Masada was the first time--since the first day of the Mechina--that I've succeeded in listening to an entire lesson of his! And it was three hours! (Actually, that's comparatively short, for Zevik...)

Basic outline of the two weeks:
Sunday: Binyamina, Haifa (water research center!), Zfat (mayor)
Monday: Zfat (tour of the old city with great guitar-playing in the middle!), conversatio nwith a sculptor, Zevik's lesson on Zfat in th ewar in 1948 (didn't pay attention..), a speaker about Kabbalah (craaaaaaaaazy!), and one about caves in Israel--speleology (cool!)
Tuesday: cool town called Ma'aleh Tzviah (more about that later), Savta Jamila soaps (independent Druze woman!), Tefen industrial park, Charkesians,
Wednesday: Emek Beit Shean--hiking trail, with a pool in the middle! Then an archaeologist.
Thursday: going south: Druze Mechina, cool wood workshop, artists' colony at Ein Hod, Youth Village at Yemin Ord, volunteering in Ashkelon
Friday: more volunteering in Ashkelon, Kibbutz Sa'ad for Shabbat
SHABBAT: Kibbutz Sa'ad
Sunday: day in the areas around Gaza. Also the Strauss/Ilit chips factory (free food!), mayor of the regional council
Monday: Commanders' school, Ben Gurio nUniversity, mayor of Beer Sheva (totach!)
Tuesday: Masada, class about "swallowing pits" by the Dead Sea (cool because this week's parasha is about Korach getting swallowed by the earth!), going in the Dead Sea, Rabbi Dani (about listening to two sides of things), dinner at one of the chanichim's houses
Wednesday: Temple Mount!!!, school in Holon that has disabled kids and "regular" kids together, Samarians, Mechinat Tel Aviv
Thursday: Neve Tzedek (artists' colony/first neighborhood in Tel Aviv), Lechi Museum, tour of south Tel Aviv (HERE COMES GENTRIFICATION IN A FEW YEARS!)

Okay, for more things I'll have to think about, and I'm sure I'll actually post some more when I get home when I have time to process.