Sunday, July 18, 2010

במצב רוח הרבה יותר טוב

כל השבוע האחרון הייתי במצב רוח הברה יותר טוב מאשר אז שכתבתי את הבלוג הדכאוני ההוא. (אבל גם, רציתי להגיד פרסיה, אלף תודות לכל מי שכתב לי מיילים, מאוד מחמם את הלב והיה לי כיף גם לדבר אתכם בסקייפ ובטלפון אפילו!!)
טוב, מאז... אני קבלתי פלאפון (סוף סוף! אפילו יש לי אסמסים!). ואני גם עברתי את המבחן שמאשר לי להתחיל ללמוד נהיגה, אז נראה לי שזה מה שאני אעשה עם אבא אחרי שאני אחזור מהמחנה קיץ עוד חודש. 
אני גם הלכתי לשני משחקי בייסבול (הבילוי האמריקאי...) של שתי הקבוצות של שיקגו עם חברים שונים, ושתי הפעמים הקבוצה של שיקגו נצחה! כנראה שאני מביאה מזל טוב או משהו כזה....המשחק השני היתה הפתעה של חברה ממש טובה שלי אתי ועוד חברה שלנו לחבר שלה, שחזר ליום חופש מהעבודה שלו, (ושלא ראיתי אותו שנה!) והיו לנו המושבים הכי שווים--ואוכל אינסופי חינם--כל הלילה! היה אדיר. וגם, בדרך הביתה, ראינו משטרה זורקים בנות מאיזה פאב כי הן היו מתחת ל21, וכנראה שנכסנו עם ת.ז מזויפות, והיה ממש מצחיק. 
אני כבר ספרתי לכמה אנשים אבל: אתמול אני לבשתי את החולצה של הנודד גליל. נסעתי ברכבת, וכשירדתי, איש בא אליי ומתחיל לדבר אתי בערית. אומר לי "היי, את ישראליץ?" ואני אוהבת לשחק, אז אמרתי "כן... טוב, בדיוק חזרתי משנה שם." והוא ממשיך: "יש לי משפחה בנצרת". ומדברים מדברים, ואחרי דקה-שניים, הוא אומר לי, באנגלית, "טוב, אני חייב להחליף לאנגלית עכשיו, כי בעצם אני מפה." ואז אני צוחקת ואומרת לו, גם באנגלית "חחח, טוב, אני גם...". היה מקרה שווה ממש.
הייתי במסיבת יומולדת של חברה מהתיכון, וכל החברות מהקבוצה הזו היו שם, אז היה דיי נחמד. שחקנו משחק קלפים שהיינו משחקות שעות (באמת) שנראה "יוקר" וכדאי לכם ללמוד, מצטערת שלו למדתי כשהיינו במכינה!
ומה עוד??!? אני כרגע גיליתי מי יהיו השותפות שלי במגורים השנה! יש 3: אחת שגרה ממש קרוב לאוניברסיטה, אחת מהמדינה מארילנד, ואחת שהיא, מה שנרקא, "סטודנטית בינלאומית". היא נולדה בדרום קוראה, נראה לי, וכרגע גרה בקהיר אני חושבת. מגניה! ואז קלטתי, שבעצם אני הייתי הסטודנטית הבינלאומית השנה! מדליק.
אני גם הצלחתי השבוע לדבר בסקייפ עם דאניאל גסטפרנד--למי שיודע, וגם למי שלא--הוא היה במחזור י"ב במצודה ובעצם גייס אותי למכינה, ועכשיו סיים את השנה הראשונה שלו בפרינסטון. זה היה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי מאז שחזרתי. היה מאוד נחמד גם גם לדבר אתו על פרינסטון, וגם לשתף מישהו בחוויות של המכינה כשלא חייבים להסביר לו כל בנאדם וכל מונח (מליאה, משבצת, נודד, חובק, מרצה חוץ...), כי הוא גם חווה את זה, אז הוא כבר מבין. חוץ מאתו, קרא לי רק פעם אחת שהרגשתי ממש בנוח בלדבר על המכינה וסיפורים ממנה עם מישהו שאני מכירה מהבית. חבר ממש טוב ישון אצלי לפני כמה ימים, ופשוט דברנו שעות, והיה לי ממש טוב. 

טוב, אני הולכת מחר לכל החודש הקרוב למחנה קיץ להדריך ילדים בני 10. יהיה לי  אינטרנט לפעמים--ממש ממש בכמויות קטנות. כי יש לי רק שעה אחת של חופש כל יום (חח... כמו שעת ט"ש!). אז אני אשמח מאוד אם תמשיכו להתכתב אתי פו, במייל, ובפייסבוק, אבל אני רוצה רא להגיד שיקח לי יותר זמן לחזור כל פעם.

אתם גם בהחלט מוזמנים לשלוח לי מכתבים אמיתיים בדואר--עם בולים! חח. הכתובת כתובה מתחת לתמונה שלי בפייסבוק, אבל אני ארשום אותה גם פה:
Abby Klionsky
OSRUI-Kallah madricha
600 Lac La Belle Dr.
Oconomowoc, WI 53066
ואם תוסיפו את הכתובות שלכם, אני גם אשלח לכם. תדעו רק שלוקח שנים לדואר להגיע.
אממממ טוב, נראה לי שזהו. לכל מי שיתגייס בינתיים, שיהיה לכם המון המון הצלחה, גיוס מהנה וקל, ותשחקו את המשחק ושתעדכנו אותי במה קורה.
אוהבת אתכם המון!
אבי

Sunday, July 11, 2010

משעמם לי ברמות...וגם אני מתגעגעת

למי שלא שמע, משעמם לי פה. אבל לא רק משעמם--משעמם ברמות שאתם אפילו לא מסוגלים לדמיין.

היה לי עבודה כבייביסיטר שהייתי אמורה לעשות השבוע, אבל קרה משהו במשפחה, והם היה צריכים לנסוע, אז לא צריכים אותי בכלל. ומסתבר שמה שחשבתי פשוט לא נכון: חשבתי שרוב החברים שלי או כבר במחנ"ק (שאליו אני הולכת עוד שבוע. יש!) או שנשארו בערים של האוניברסיטאות שלהם כדי לעבוד שם או משהו. אבל עכשיו אני מבינה שיש המון אנשים שכן נמצאים בשיקגו (המון מהם עובדים במשך השבוע, אבל זה לא העניין.)

העיניין הוא: נראה לי שפשוט האנשים שהסתובבתי אתם בתיכון לא ממש היו החברים האמתיים. אולי זה איזשהו תוצאה מזה שכמעת שנה שלמה לא הייתי פה, אבל לא נראה לי. חברה ממש טובה שלי (תבינו את זה איך שאתם רוצים) התקשרה אליי עכשיו ואמרה "היי, אני מחוץ לבית שלך!" ורצתי לראות אותה. (אגב, היא גרה בערך 45 דק-שעה ממני). אבל זהו--שהיא לא התקשרה לפני לשאול אם אני רוצה לעשות משהו. היא התקשרה אחרי, כשהיא כבר היתה עם עוד אנשים מהתיכון! והיא היתה בשכונה שלי כל היום --משחקת כדורגל, שהיא יודעת שאני אוהבת--ולא חשבה להתקשר עד שעברה ליד הבית!

ועוד דבר: חשבתי שטיולים וקמפינג ודברים כאלה, שהם בעצם (חוץ מהאנשים, כמובן) למה שאני הכי מתגעגעת מהארץ. שזה משהו מיוחד שנמצא בתרבות הישראלית, ושלא ממש מוצאים אותו בתרבות הצעירים בארה"ב. ואם בכלל יש לי חברים שאולי ירצו לטייל, שהם בטח ובטח החברים שלי מהמחנה קיץ ולכן נמצאים שם ולא יכולים לטייל. (וחוץ מזה, אין ממש מקום לטייל קרוב לשיקגו, כי זה עיר עיר עיר לכל כיוון). קיצר, אז אני מדברת עם ידיד מהתיכון, והוא אומר לי שבדיוק חזר מטיול קמפינג עם חבר'ה מהתיכון! כאילו.... אף אחד לא חשב להזמין אותי, או אפילו חשבו שאולי אני ארצה להצטרף? ובסדר, אני מבינה ששנה שלמה לא הייתי פה, אבל קצת מחשבה יהיה נחמד! 

בסדר... אני כבר מזמן הבנתי שאלה שאיתם ביליתי (אם בכלל אפשר להגיד ככה) בתיכון לא באמת היו חברים אמיתיים--או, בו נגיד,  חברים לחיים. נראה לי שקבלתי את זה, ודיי מזמן. שלא כ"כ שייכתי ל"קבוצה" בתיכון, ולא היה לי את "החבר'ה" כמו שרציתי שיהיה לי. ובכלל, שרובם גרים בשיקגו הצפוני ואני בדרומי ומצפים שאני אגיע אליהם, או שזה כאילו המנטליות ה"נראה לך שאגיע לשכונה? את כבר בסין" לגבי להגיע אליי לבית. ‬

בא לי כבר ללכת למחנה קיץ (תודה לאל שזה מתחיל עוד שבוע רק!) ולראות את החברים שהם באמת הכי טובים מה"בית" ) למרות שרובם גרים, כמו כרמל, בפרברים). בא לי כבר לפגוש את המשלחת של מדריכים ישראלים במחנ"ק, שלפחות אני איכשהו אהיה קרובה לארץ, שיהיה לי קצת מהמנטליות המפגרת שהתאהבתי בא. בא לי קצת דם חדש, קצת ריענון. ובכלל, לפגוש את החברים החדשים שיהיו לי בפרינסטון, שאיתם אני אגור ל4 שנים הקרובות. בא לי כבר, כדי שה"היילייט" של כל יום שלי בבית לא יהיה לשבת כל היום על המחשב ולחכות עד שאתם, החברים מהמכינה, תהיו מחוברים לאינטרנט ויהיה אפשרי לדבר אתכם. זה פטתי.

אבל ככה זה... אני מתגעגעת! כל הזמן אני רואה שאתם עדיין מבלים ביחד, ורואים אחד את השני, והולכים לבתים אחד של השני, והולכים ביחד למסיבות, ועושים מסיבות ביחד.... וזה אחלה, באמת שזה אחלה, אבל זה כ"כ גורם לי להתגעגע כי אין לי כלום לעשות פה, אין לי אף אחד לראות. אני מתגעגעת אליכים לפעמים יותר ממה שאתם יכולים לחשוב שזה אפשרי, ויותר גם ממה שאני הייתי מצפה.

טוב אני... אשמור את השאר לפעם הבאה. תודה למי שקרא.

Saturday, July 10, 2010

רשימת אנשים שהופיעו בחלומות

מהחלום הראשון שרשמתי, ב5.7.2010 עד החולומות מאתמול בלילה, הנה כל האנשים שהופיעו בחלומות שלי. נכון שזה מיקס ממש ממש מוזר?

אופיר
דביר
לאה
זאביק
רון
(Marisa, Julian, Sarah, Jonah, Brian, Kayla)
איתי
אלון
יותם
גלעד
נוח
אסי
גליה
(Officer Gray, Tiffany, Ms. Groover, Mr. Coleman, Shari, Barbara Simon, Ms. Biegal, Michelle Rotfeld, Naomi)

Friday, July 9, 2010

חלומות

משהו מוזר קרה לי כשחזרתי לשיקגו: התחלתי לזכור את החלומות שלי. כל השנה במכינה--יכול להיות שלא ישנתי מספיק, אני לא יודעת--אבל לא יצא לי פעם אתח שאני זכרתי את החלומות שלי מהלילות. כבר שלוש פעמים פה אני חולמת וזוכרת אותם, ובזכות אסף החלטתי לרשום אותם. ומשהו ממש מוזר לגבי חלומות, וכן אני יודעת שזה ידוע, אבל רק רציתי לציין שוב: בחלומות יש את הקומבינות הכי הכי הזויות של אנשים ומקומות וסיטואציות.
אז רציתי לכתב החלום שלי מהלילה שעבר. היה דיי מוזר.
זה היה בסוף שיעור של סינית (ומה שממש מוזר: זה מוכר לי, כאילו שהיית כבר פעם בחלום הזה, או בסיטואציה הזה). המורה שכחה לחלק את הדדליין הבא בפרוייקא הגדול שלנו, שזה מחקר בנושא שאנחנו בוחרים בהיסטוריה של שיקגו--ואני בחרתי תרבות הנהיגה בשיקגו. מוזר. טוב. קיצר, המורה שכחה לחלק, אבל אני צהובה ושואלת אותה מה אנחנו צריכים לעשות לשיעור הבא, והיא אומרת לי לבחור 2 שירים שאנחנו יכולים לקשר לפרוייקט שלנו--וגם אומרת לי להגיד לכל התלמידים, ושישאלו אותה אם יהיו להם בעיות.  ובחלום, אני חושבת לעצמי "איך אפשר לקשר את השיר "אילה" לפרוייקט!? אולי שיר שנשמיע בלוויה כי תרבות הנהיגה בשיקגו לא טובה?"
אני יוצאת, ומתלבטת אם לקנות חבילה של כמה מגבות קטנות, ומחליטה שלא. אני קונה שתי כריות בצורה של כוביות משחק, אחד אדום ואחת ירוק (וזה מראה שאני חולמת בצבע! מעניין!) יש שתי בנות סיניות, והן קונות כריות באותו דוכן, בצורה "$". כדי להגיע הביתה, אני צריכה ללכל דרך הרחוב של כל הקוראנים. בד"כ אני הולכת ישר, אבל היום אני מחליטה לפנות ימינה. יש ילד אחד שמוכר באחד הדוכנים והוא צועק לאשה לידי "סתכלי, סתכלי פה!" והיא מחייכת ואומרת "ממש יפה" והוא עונה "אבל לא באמת הסתכלת!" אז אני מחליטה להכנס ולהסתכל ומשהו הזוי: כל מה שבפנים זה כמו כל הדוכנים במדרחוב בצפת. דברים קיטצי, של יהדות, ומזוזות מאוד צבעוניות, ודברים כחולים (עוד הוכחה שאני חולמת בצבע)
אני ממשיכה, ומחפשת איזה כלי מיוחד שיש לנו בבית שבאמת אי אפשר למצוא בשום מקום, ואני תמיד מחפשת בשווקים. 
לאט לאט יש פחות ופחות אנשים, וגם פחות ופחות דוכנים. ופתאים איש זקן עם אף גדול מתקרה אליי ומתיל ממש להציק לי. ו... איתי מופיע, ומוודא שהכל בסדר ושהאיש לא יפגע בי. הזקן מקלל אותי, וקורא לי "אמריקאי... את ארם! (מה זה "ארם" אני לא יודעת....) וממש נכנס לי לפרצוף אז אני שולחת רגל ובוטת בו בביצים, וזה קורה כמה פעמים, ואז אני מתעוררת.
וזהו, זה החלום שחלמתי אתמול בלילה.

Tuesday, July 6, 2010

מישהו קורא את זה בכלל, חוץ מסבתא?
תגיבו פה, או במייל שלי (שלכולכם יש, כי נמצא בספר מחזור)

Friday, July 2, 2010

שוק תרבותי--בכיוון הפוך?

אנשים בטוחים שישראל היא אחת המדינות המסוכנות בעולם. עם הסיכסוך, ובכלל מה שקרה לפני חודש עם הספינות של טורכיה, ותמיד יש איזשהו מלחמה...
אבל מה שקרה אתמול בלילה שם אותי במקום הרבה יותר מסוכן מאיפה שהייתי כל השנה האחרונה. הפעם היחידה שהייתי קרובה לאש חי היתה בגדנ"ע, במתווחים. ולמרות שכל 5 מטר יש חייל עם מ-16, לא יצא לי בכלל להיות ליד אחד שירה.
הלכתי למרכז של העיר אתמול, להופעת של מוזיקה עולמי (אתמול היתה מהאיטי) ובעקר לראות את בנות-דודה שלי, שכ"כ חמודות ולא ראיתי כבר 10 חדשים. היה לי ממש ממש כיף אתן, ולשמוע מה הן עשו השנה, ואיך גדלו, וכמה עברית הן יודעות--והכי גדולה רק בכתה ד!
בכל מקרה, רכבתי לשם אופניים, שזה איזה 12 ק"מ או משהו, ולא היה לי כוח גם  לרכב א"כ הביתה. בשיקגו, אפשר לשים אופניים על האוטבוס, אז התכוונתי לעשות כך. אני מגיעה לתחנה, ורואה בערך כל השוטרים של עיריית שיקגו (טוב, כמובן שאני מגזימה, אבל אתם מבינים...) ואני שומעת מלא מלא צעקות. כמובן, אני ממשיכה לצומת, כדי לגלות מה קורה. אבל כל מה שאני רואה זה גוש גדול אנשים והמון משטרה. ואני שואלת, ולאף אחד איך מושג מה קורה; כולם פשוט עצבניים כי האואובוסים מאחרים. ואז פטאום שומעים עוד שוטרים באים, עם האורות דלוקים ומסתובבים מעל הרכבים שלהם. והם שוברים את שיא המהירות, ונוסעים בצד הלא-נכון של הכביש באמצע אחד הרחובות הכי מפוצצים בכל שיקגו. ואז כל השוטרים שכבר היו באיזור דופקים ספרינט כמה שיותר מהר.... ואז שומעים ירי, ירי אחד.
אין דברים כאלה, אין. איזה קבלת פנים!
יצא שאחותי, שרכבה אופניים לבד בלילה כל הדרך הביתה היתי יותר בטחותי ממני, שלקחתי תחבורה ציבורית. דפוק, אה?