למי שלא שמע, משעמם לי פה. אבל לא רק משעמם--משעמם ברמות שאתם אפילו לא מסוגלים לדמיין.
היה לי עבודה כבייביסיטר שהייתי אמורה לעשות השבוע, אבל קרה משהו במשפחה, והם היה צריכים לנסוע, אז לא צריכים אותי בכלל. ומסתבר שמה שחשבתי פשוט לא נכון: חשבתי שרוב החברים שלי או כבר במחנ"ק (שאליו אני הולכת עוד שבוע. יש!) או שנשארו בערים של האוניברסיטאות שלהם כדי לעבוד שם או משהו. אבל עכשיו אני מבינה שיש המון אנשים שכן נמצאים בשיקגו (המון מהם עובדים במשך השבוע, אבל זה לא העניין.)
העיניין הוא: נראה לי שפשוט האנשים שהסתובבתי אתם בתיכון לא ממש היו החברים האמתיים. אולי זה איזשהו תוצאה מזה שכמעת שנה שלמה לא הייתי פה, אבל לא נראה לי. חברה ממש טובה שלי (תבינו את זה איך שאתם רוצים) התקשרה אליי עכשיו ואמרה "היי, אני מחוץ לבית שלך!" ורצתי לראות אותה. (אגב, היא גרה בערך 45 דק-שעה ממני). אבל זהו--שהיא לא התקשרה לפני לשאול אם אני רוצה לעשות משהו. היא התקשרה אחרי, כשהיא כבר היתה עם עוד אנשים מהתיכון! והיא היתה בשכונה שלי כל היום --משחקת כדורגל, שהיא יודעת שאני אוהבת--ולא חשבה להתקשר עד שעברה ליד הבית!
ועוד דבר: חשבתי שטיולים וקמפינג ודברים כאלה, שהם בעצם (חוץ מהאנשים, כמובן) למה שאני הכי מתגעגעת מהארץ. שזה משהו מיוחד שנמצא בתרבות הישראלית, ושלא ממש מוצאים אותו בתרבות הצעירים בארה"ב. ואם בכלל יש לי חברים שאולי ירצו לטייל, שהם בטח ובטח החברים שלי מהמחנה קיץ ולכן נמצאים שם ולא יכולים לטייל. (וחוץ מזה, אין ממש מקום לטייל קרוב לשיקגו, כי זה עיר עיר עיר לכל כיוון). קיצר, אז אני מדברת עם ידיד מהתיכון, והוא אומר לי שבדיוק חזר מטיול קמפינג עם חבר'ה מהתיכון! כאילו.... אף אחד לא חשב להזמין אותי, או אפילו חשבו שאולי אני ארצה להצטרף? ובסדר, אני מבינה ששנה שלמה לא הייתי פה, אבל קצת מחשבה יהיה נחמד!
בסדר... אני כבר מזמן הבנתי שאלה שאיתם ביליתי (אם בכלל אפשר להגיד ככה) בתיכון לא באמת היו חברים אמיתיים--או, בו נגיד, חברים לחיים. נראה לי שקבלתי את זה, ודיי מזמן. שלא כ"כ שייכתי ל"קבוצה" בתיכון, ולא היה לי את "החבר'ה" כמו שרציתי שיהיה לי. ובכלל, שרובם גרים בשיקגו הצפוני ואני בדרומי ומצפים שאני אגיע אליהם, או שזה כאילו המנטליות ה"נראה לך שאגיע לשכונה? את כבר בסין" לגבי להגיע אליי לבית.
בא לי כבר ללכת למחנה קיץ (תודה לאל שזה מתחיל עוד שבוע רק!) ולראות את החברים שהם באמת הכי טובים מה"בית" ) למרות שרובם גרים, כמו כרמל, בפרברים). בא לי כבר לפגוש את המשלחת של מדריכים ישראלים במחנ"ק, שלפחות אני איכשהו אהיה קרובה לארץ, שיהיה לי קצת מהמנטליות המפגרת שהתאהבתי בא. בא לי קצת דם חדש, קצת ריענון. ובכלל, לפגוש את החברים החדשים שיהיו לי בפרינסטון, שאיתם אני אגור ל4 שנים הקרובות. בא לי כבר, כדי שה"היילייט" של כל יום שלי בבית לא יהיה לשבת כל היום על המחשב ולחכות עד שאתם, החברים מהמכינה, תהיו מחוברים לאינטרנט ויהיה אפשרי לדבר אתכם. זה פטתי.
אבל ככה זה... אני מתגעגעת! כל הזמן אני רואה שאתם עדיין מבלים ביחד, ורואים אחד את השני, והולכים לבתים אחד של השני, והולכים ביחד למסיבות, ועושים מסיבות ביחד.... וזה אחלה, באמת שזה אחלה, אבל זה כ"כ גורם לי להתגעגע כי אין לי כלום לעשות פה, אין לי אף אחד לראות. אני מתגעגעת אליכים לפעמים יותר ממה שאתם יכולים לחשוב שזה אפשרי, ויותר גם ממה שאני הייתי מצפה.
טוב אני... אשמור את השאר לפעם הבאה. תודה למי שקרא.
No comments:
Post a Comment