אלף מאה ותשעים—נסעתי ברכבת אלף מאה ותשעים פעם, מתכופפת עם התיק לרכבת צפופה בתלמידים בדרך לבית ספר, אמהות ואבהות בדרך לעבודה, וטיירים למוזיאונים. אלף מאה ותשעים נסיעות הכירו לי את האנשים שנמצאים בעיר שלי—שלכל אחד יש שאלה לשאול, סיפור לשתף, ועצה לייעץ.
אני בכלל לא מפחדת מלהתחיל שיחה אם מישהו זר לכמה תחנות. בעיר של שלושה מיליון, רוב הסיכוים שלא נפגש שוב אף פעם. רוב הפעמים, המפגשים האלה מתחילים כשאני קוראת הכותרות מעבר לכתף, מקשיבה לכמה מילים בשיחת פלאפון, שומעת קבוצת טיירים לא בטוחה לאיזה כיוון ללכת. הדבר הכי קטן—סיקה פרובוקוטיבית, טי-שירט מצחיק, תיק מגניב, אופניים יפים—יכולים להפוך נסיעה של עשרים ושלוש דקות להרפתקה מרתקת.
בשלוש וחצי שנים שאני נוסעת הלוך-חזור לבי"ס, היו לי המון מפגשים עם אזרחי שיקגו ואנשים בינלאומיים, תינוקות וסבים. לא עובר שבוע שאני חוזרת הביתה בלי סיפור מהרכבת. מוקדם בקריירה שלי בנסיעות ברכבת, חיכיתי בתחנה והתחלתי לדבר עם בחור צעיר על מזג האוויר. היה בערך שלושים וארבע מעלות בחוץ, והוא לבש ז′קט מצמר. שאלתי אותו עם הוא בדק את התחזית לפני שהוא יצא מהבית בבקר. הוא צחק, ואמר לי שהוא משתתף באורקסטרה, והוא צריך את הז′קט בגלל זה. הוא ספר לי שהוא מנגן בפסנטר. מצויין—נגנתי בפסנטר יותר משבע שנים. להמשך הנסיעה, דברנו על הז′נרות ומלחינים, מפתחות ומיטרים שאנחנו הכי אובהים. כשדרכינו נפרדו, הוא הזמין אותי לקונצרט שלי יותר מאוחר באותו יום, אבל לאח שלי כבר היו כרטיסים.
בנסיעה אחרת, חמישה ילדים, בערך בגילי, עלו לרכבת לבושים בחולצות של ה"קאבס". כל הביגוד שלהם היה של הקבוצה, והם היו מוכנים לאהד את הקבוצה שלנו. מצ′טטים בשמחה, הם התרגשו להגיע מוקדם למשחק הראשון של העונה. אבל הם נסעו דרומה, למרות שהמגרש הוא בצפון העיר. צחקתי לעצמי בשקט, ונעמדתי. "אתם הולכים למשחק?" שאלתי, למרות שהיה לי ברור שכן מהלבוש והשיחה שלהם. הם סמנו ביחד "כן" עם הראש, אז אמרתי, "נראה לי שאתם רוצים לרדת בתחנה הבאה ולהסתובב לכיוון השני. ככה תגיעו יותר מהר למגרש." הם צחקו, ואמרו שהם "מהפרברים" כשירדו. הבחורה שישבה ליד צחקה קצת ואמרה, "זה היה כיף לראות, ממש עזרת לכוון אותם."
כמעט כל יום הומלסים מוכרים את העיתון "סטריטוויז" ועניים מבקשים כסף. כבר התרגלתי לזה, אבל אישה אחת נגעה לי בלב. היא עברה בין הקרעונות, השיער שלה מבולגן ובגדים שלה לא בדיוק במידה הנכונה, והתחלה לשאול, "בבקשה, יש למישהו קצת כסף קטן? אני הומלס, ואני צריכה משהו לאכול. מישהו? רק כמה אגורות?" הנוסעים הזיזו את מבטם, כאילו שבלהתעלם ממנה הם יכולים לא להרגיש אשם שהם לא מחפשים בכיסים לעודף ממה שקנו ב"דאנקין דונטס" לפני כמה דקות. זכרתי שהיו לי תפוח ונייטור-וואלי בתיק, אז הוצאתי אותם ונתתי לה אותם. היא אמרה לי תודה, והלכה. האיש שישב לידי חייך עליי, ואני אמרתי "אין דבר. היא בהחלת צריכה משהו. לא נתתי הרבה, אבל למדו אותי שלתת בכמויות קטנות זה גם חשוב."
מהנסיעות שלי ברכבת בשיקגו, למדתי להקשיב לאנשים. אני מאוד אוהבת לדבר אם אנשים במונחים שלהם, וכשאפשרי, גם בשפה שלהם. החוויות שלי ברכבת נתנו לי את האומץ לדבר עם אנשים זרים גם במפגשים פחות סתמיים.
לדוגמה, כשהייתי בארץ בקיץ שעבר, בקרנו יום אחד ילדים מאושפזים בבית חולים לידלים ע"ש שניידר בפתח תקווה. בחדר אחד, ראיתי אישה מאכילה את ביתה. לקחתי צד קדימה, מתאמנת את המילים הערביות בראש שלי. "א-סלאמו אלייקום," אמרתי. פניתי לילדה, ושאלתי, "קייף האלוקי?" האמא הסתכלה אליי עם מבט על הפנים שלה ששאל איך אני—יהודיה אמריקאית אשכנזיה—יכלה לשאול בערבית מה המצב של הבת שלה. לאט לאט, הפרצוף שלה הפך לחיוך כשהסברתי, בשפה שלמדתי פחות משנה, שאני "תיכוניסטית שלומדת ערבית באוניברסיטה ליד הבית ספר שלי בשיקגו, שבאמריקה."
כשאני חושבת על מה למדתי מהמפגשים עם זרים ברכבת ומעבר לים, אני לא יכולה להמנע מלתהות מה מחכה לי בנסיעה מספר אלף מאה תשעים ואחד.
No comments:
Post a Comment