Wednesday, December 29, 2010

הארי פוטר, פתקיות, וגן החיות: חופשה!

וואו. חודש מאז שכתבתי בבלוג. כ"כ התכוונתי לכתוב פה בחופשה, ואז איכשהו (למרות שבכלל לא עשיתי כלום בחופשה חוץ מלהיות מאוד מאוד עצלנית ולשבת בספה ולהימנע מ-25 הדפים שאני צריכה לכתוב לשיעורים השונים שלי) לא הספקתי. 

אבל עכשיו נשארים לי 4 ימים של חופשה שכולה היתה שבועיים, לפני שאני צריכה לחזור לשגרה של האוניברסיטה. כשאני אחזור, יהיה לי שבוע-וחצי בלי שיעורים בכלל, כדי שאני יכולה להתכונן למבחנים של סוף-סמסטר שיש לנו אחר-כך. אמנם לי יש רק 2 מבחנים, יש לי חברים שלומדים מטמתיקה או מדעים שיש להם 3 או 4 או 5. ואלה לא המבחנים של התיכון: הציון הממוצא יכול להיות 40%! תודה לאל שאני לא עושה תואר בפיזיקה... לא, לי יש מבחנים בערבית (שאני חושבת יהיה דיי קל) וגם בכלכלה (שיהיה קצת יותר קשה, אבל בגלל שהמבחן בו יהיה רק בסוף שבוע של שבוע-המחבנים, יש לי כמעת שבועיים ללמוד רק עליו!).  אבל אני לא ברחתי מהכל: אני צריכה עוד לכתוב מאמר של 10-דפים בנושא שאבחר בקשר למה שלמדנו בפילוספיה (עוד לא חשבתי על זה בכלל! יש לי עוד שבוע...) וגם 5 דפים על משהו כשבכלל לא בחרתי נושא. וגם לסיים את המאמר הזה של 10-דפים על האתגרים בתרגום של הארי פוטר מאנגלית לעברית.

כותבים מאמר על הארי פוטר באוניבסיטה? איזה בדיחה, אתם בטח אומרים. אבל דווקא לא! זה לשיעור חיבור שלי. המאמר הזה חייב להיות מבוסס על מחקר, אבל בנושא כלשהו שכל אחד בוחר לעצמו. מתוך 12 סטודנטים בכתה, 3 בחרו הארי פוטר. וזה דווקא מאוד מאוד אדקמאי. כי תחשבו על זה: חייבים איכשהו לתרגם את כל הביטוים והניבים. בוחרים לתרגם ישר , או לבחור ביטוים בעברית שיש להם אותם המשמעויות של הביטוים באנגלית? ומה עם כל התחדישים--המילים החדשות שג'יי. קיי. רולינג המציאה? כמו "קוויקיץ'" ו"מוגל". ומה עם "דמנטור", שהמתרגמת בחרה להמציא לו מלה חדשה גם בעברית: "סוהרסן"?

 ולשמות ונוסחאים בהארי פוטר גם יש משמעויות. נקח את פרופסור רימוס לופין כדוגמא. כל ילד בכתה ה'--ואם לא אז בטח בח'--בארה"ב מכיר את הסיפור על איך הוקם העיר רומא. היתה זאבה (?) שאמצה שני תאומים: אחד בשם רימוס, ואחד בשם רומולוס. היא גדלה אותם, וכשגדלו, הם הקימו את רומא. ושם-משפחתו ("לופין")  הוא כמובן קשור לשם הלטיני של משפחת הכלבים, שאליו זאבים שייכים: לופוס. וככה רולינג הצליחה לרמז לקוראים שלה שפרופסור לופין הוא לא סתם פרופסור, הוא אדם-זאב. ילדים אמריקאים--המון מהם, לפחות--הבינו בקישורים האלה שהיא עשתה, בגלל שיש קשרים בין לטינית לאנגלית, ויש המון מילים באנגלית שבאות משורשים לטיניים. אבל עברית בכלל לא קשורה ללטינית, אז בגלל שהמתרגמת בחרה לא לקרוא לו "פרופסור זאב זאבי" (יותר מדי בולט), קוראים ישראלים לא זוכים לרמז הזה, ולמשחק-מילים. 

אז אלה כמה מהסוגיות שעליהם אני כותבת במאמר שלי. אני דיי נהנית מהנושא, אבל אני שונאת שונאת שונאת את הכתיבה. פשוט... בא לי לצאת ולעשות משהו כיף עם החברים, אבל אני צריכה לשבת פה ולכתוב. איזה מעצבן. ואני גם מבזבזת המון זמן בפייסבוק וכאלה, אז לוקח לי הרבה יותר זמן ממה שצריך.

אבל גם עשיתי מלא דברים כיפיים בחופשה. יש לנו גרסה של שבץ-נא פה שממש ממש כיף--קוראים לו "בננגרמס". אז שחקתי את זה מלא, וגם שחקתי פתקיות! לא ידעתי שפתקיות מוכר פה, אבל היה מאוד כיף לשחק את זה שוב.   הלכתי פעמיים לגן-החיות, מקום שלא הייתי בו בשנתיים האחרונות, לפחות. בחורף, עושים שם תערוכת-אורות ממש ממש ממש מגניב. מקשטים את כל העצים באורות בצבעים השונים, ומציירים חיות באורות גם. הלכתי גם למוזיאון המדעים, שיש בו המון דברים מאוד מעניינים ומגניבים. אני מאוד אוהבת המוזיאון הזה, וגם אליו לא הלכתי בזמן-רב. אתמול הלכתי לראות חברים מהמחנ"ק שלי, שגרים בפרזיה, והיה נחמד. לא ראיתי אותם מאז הקיץ. וסתם דברנו ושחקנו קצת משחקים מצחיקים. וחוץ מזה... לא המון, ביליתי עם חברים מהתיכון, וזהו בערך. 

עוד יומיים סילבסטור! שיהיה לכולם סוף-שנה נעים, ואם אתם יוצאים אז גם סוף-שנה כיף!
אני זוכרת את הסילבסטור של שנה שעברה כאלו היה אתמול: בדיוק חזרנו מקמפוס יו"ש, פגשתי סטודנטית ישראלית מפרינסטון בקפה הלל ברחוב יפו בירושלים, ואז הלכתי למבשרת לאורי לחגוג את הסילבסטור, והיה שם צחוקים.

יאללה, ביי!

Sunday, November 21, 2010

משהו לפני חג ההודיה

אני לא מאמינה שעברו כבר 3 שבועת מאז שהצתלמתי  עם העלים. כמו במכינה, הזמן פה טס!
כמעט חג הודיה. אתם זוכרים שנה שעברה, כשכל האמריקאים (טוב... אני וגליה, ואולי דביר גם) ניסינו להכין לעצמנו איזה מן מזכרת של יום ההודיה, וניסיתי להכין "רוטב חמוציות" במיקרו-גל, ואתם כולכם חשבו שאנחיו מפגרים, ואז חלקכם טעמתם אותו, והיה ממש טעים! חחח,,, בואנא, איזה כיף היה במכינה.

אז השנה יהיה לי חג הודיה אמיתי, אמירקאי, כמו שצריך עם המשפחה. אני לא טסה הביתי לשיקגו, אבל לאמא שלי יש המון בני דודים שגרים ליד בוסטון--שזה 4 שעות ברכבת ממני בפריסנטון--ואני ואחי לוקים אליהם רכבת, וכל שאר המשפחה נוסעת לשם לחג. נראה לי שיהיה ממש כיף, כי את הבני דודים האלה אני לא רואה כ"כ הרבה, ומאוד כיף לי אתם!

אחרי ההצטיינות שלי בהצגה-סוף-שנה שלנו (חחחח סתם!) אני החלטתי ללכת למיונים להצגה פה. זה ההצגה של הבית-הילל (מרכז היהודים). יש לי חברה ישראלית שהיא בשנה השנייה שלה פה, והיא היתה תלמידה באותו תיכון של עידן רייכל בכפר סבא. היא למדה משחק. קיצר, בקיץ היא תרגמה הצגתו של חנוך לבין לאנגלית, הצגה שקוראים לה "חפץ"--והוא מהתקופה שנקראת "טאטרון אבסורדי". אם לא שמעת עליה אי-פעם, אז כדאי לבקוד אותה, היא מאוד מצחיקה. אני משחקת דמות קטנה, המלצרית, שקוראים לה האנה, אבל בכל זאת כיף לי. אנחנו קראוני היום את הטסרית בפעם הראשונה, והיו שעתיים וחצי מלאות צחוקים! יהיה לי מאוד כיף לעהוד עם השחקנים האחרים, נראה לי. 

אני דברתי השבוע עם אופיר--יש!--והוא שאל אותי אם ראיתי עד כה משהו אנטי-ציונו\ישראלי. והאמת היה שיש פה איזשהו עניין ממש מפגר. מוכים פה חומוס סברה (שזה הגרסה האמריקאי של חומוס צבר). והקבוצה הפרו-פלסטיני  החליטה שהיא רוצה להחרים (?) --בגלל שחומוס צבר תומך בגולני, ושגולני מעודד פושעי מלחמה, או איזשהו שטויות כזה. ואז, כמובן, מייד הוציאה הקבוצה הפרו-ישראלי עם מלא כתבות וכו', ופתאום הקבוצה הפלסטינאית (שאגב, המנהל שלה הוא יהודי...) שנתה את כל המאבק שלה להיות לגרום לאוניברסיטה לתת יותר אופציות בחנות מרק חומוס סברה, ולא להפסיק לגמרי את מכירת חומוס סברה. קיצר, במקום שאמורים להיות אנשים מאוד מאוד חכמים, יצאני ממש טמבאלים בעיניי כל העולם המושכל... לא משנה, משהו מפגר. 

קבלתי היום מייל מאורלי-שהיא האחראית בארגון שמביא את החו"לניקים למכינה. הם מתחילים כבר את גיוסי חו"לניקים למחזור ט"ו. איזה הזוי!! הללאו ואוכל ללכת לסמינר השנה :D

אאאה!!! הערב, הגיע מרצה לבית הילל. קוראים לה רבה שרה הורייץ. לא נראה לי שהייתם שומעים עליה, אבל היא מאוד מפרוסמת פה בעולם הדתי, בגלל שהיא האשה הדתיה הראשונה--ועד כה היחידה--לקבל סמיכה להיות רבה... כאילו, רב. היא מאווווד מעניין, וכל ההרצאה חשבתי עליכם, ועל איך הייתי רוצה שהייתם יכולים לשמוע את ההרצאה שלה!

טוב, יש לי מבחן בערבית מחר על הבוקר, אז אני צריכה ללכת ללמוד. 
אוהבת ומתגעגעת!
ביי

Monday, November 1, 2010

תמונות של פרינסטון--שנראה ממש כמו הוגוורטס בהארי פוטר!

כל כך יפה פה בסתיו!!! עם אתם רוצים לראות עוד תמונות של עלים יפים,
 אז סתכלו באלבום החדש שהעליתי סוף סוף לפייסבוק

מחוץ לחדר שלי! אלה החלונות של הסלון שלנו

זה ממש ממש ליד החדר שלי. כאליו, אם מסתכלים שמאלה מהדבר הזה, החדר שלי עוד כמה חלונות. קוראים לזה
BLAIR ARCH, והוא הכי יפה בכל הקמפוס

החדר שלי! נחשו איזה צד זה הצד שלי... וכן, כל התמונות שטלויות בקיר הן תמונות שלכם מהמכינה!

Sunday, October 10, 2010

השבוע האמיתי הראשון שלי בפרינסטון

וואי, הפעם האחרונה שכתבתי פה היה כבר כמעט לפני חודש!
מאז, אני זכיתי להוסיף שנה לגילי, ועוד מלא דברים. ביומולדת שלי, ידיד ישראלי שהיה אתי מדריך במחנה קיץ השנה, היה באיזור וקפץ לבקר אותי, וזאת היתה הפעתה אדירה! ממש נחמד.
בגלל כל החגים, זה היה שבוע הראשון השלם האמיתי (חחחח הימיני-הקיצוני-הציוני...). היו לי את כל השיעורים והכל השבוע בפעם הראשונה, והשבוע טס! אני לא מאמינה שאני כבר פה יותר מחודש!
אין לי כ"כ מה לעדכן אתכם, כי כמו שיש שגרה במכינה, ואני מניחה שגם ככה בצבא, יש שגרה גם בלימודים. ובתוך השגרה הזאת יש לדחות כמה שיותר את כל העבודה שצריך לעשות עד השנייה האחרונה (שבוע שעבר כתבתי חיבור של 5 דפים הלילה לפני הדדליין, שזה מטומטם, אני יודעת, אבל בסדר, סיימתי אותו. יש לי עוד אחד שאני צריכה לכתוב עד יום רביעי, ואוד אחד ליום ששי. הורגים אותנו פה!
אמא שלי באה לבקר אותי בסופ"ש הבא. היא לא באה כל השנה שהייתי בארץ, אבל נראה לי הרבה יותר קל להגיע לניו ג'רזי מאשר לארץ...
אםםםםם מה עוד? 
לא יודעת.
אני הלכתי לרוץ היום עם חברה שלי רבקה, ואני מקווה שיהיה לי כוח וזמן מחר לעשות כוח. 
אני קראתי היום את הבלוג של חברה שלי שהיא עכשיו אחת מהחולני"קים במצודה, והיא אמרה שהם עושים כל לילה שמירה!! יעני, אפילו כשהם במצודה. איזה הזוי--יש סבה? קרה משהו שם באיזור?? או שאין כסף לשלם לשומר אמיתי?
השיעור הכי טוב זה עדיין הפילוסיפיה. אני ממש ממש ממש אוהבת אותו, ומאוד מעניין אותי לקרוא את כל הכתבות שנותנים לנו. אבל שבוע שעבר, באמצא אחד ההרצאות, מישהי קבלה "סייז'ר"--אני לא בטוחה איך אומרים את זה בעברית. כשהיא מתחילה ככה לרעוד בלי שליטה, והעיניים מתגלגלות, ויש גרסה שגם יש כזה קצפת בפה? היה מאוד מפחיד--אבל קראו לאמבולנץ. 
טוב... אני צריכה ללכת לעשות קצת עבודה. המון המון מזל טוב לכל מי שהתגייס בינתיים ולמי שמתגייס בשבועות הבאים!! המון מזל טוב ובהצלחה, ותעלו כבר תמונות של הגיוס כדי שאראה איך אתם נראים במדים!
יאללה, ביי

Thursday, September 16, 2010

יום כיפור, וכמובן, תחילת הלימודים בפרינסטון

שלום לכולם
אני הבטחתי לעצמי שאני אשלח ברכה לכולם לראש השנה, ואיכשהו פשוט לא הספקתי. אז אני עושה ככה עכשיו. למרות שהרבה מכם הייתם בבסיס בחג, אני חושבת, אני מקווה שהיה חג טוב עם אנשים שאתם אוהבם: בין עם זה חברים חשדים שפגשם רק לפני כמה שבועות, או בין עם זה משפחה וחברים שאתם מכירים כבר דיי הרבה זמן. שיהיה לכולכם שנה טובה ומתוקה. וגם, איך שמתקרה אלינו יום כיפור (ולכם יותר מתקרה אשר אליי) גם גמר חתימה טובה. שתצליחו לעשות חשבון נפש גם על השנה שלכם במכינה והבנאדם שנהייתם, וגם על הזמן שעבר מאז שהסתיימה המכינה. טוב, זה לא כמו האווירה שיצרו לנו המדריכים בערב צוות הראשון שבכיתי מספיק דמעות לחיים שלמים, אבל בסדר. למי שצם, שיהיה צום מועיל, ולכולם שיהיה יום משמעותי מאוד. 

דברים אחרים: אני כבר נמצאת במדינת ניו גרזי שבועיים בערך. ביום אחרי שהגעתי, נסעתי לעבוד בחווה אורגנית לשבוע. סוג של טיול גיבוש לפני שמתחילים את הדברים האמיתיים הרציניים הלימודיים פה. זה לא חובה לעשות את הטיול, אבל דווקא היה נשמע ממש אדיר, אז אמרתי למה לוותר על הזדמנות שכזו. אנחנו קטפנו אגבניות וחצילים, וגם גזר ותפוחי אדמה (לא אומרים לקטוץ את אלה אבל. מה אומרים? לעקור?) וגם עקרנו מלא מלא דשאים שמפרעים לצמיחה של הפרות וירקות. היתה קבוצה מדהימה של אנשים, והיה לנו מאוד כיף עם המון משחקים משוגעים כאלה, כולל גרסה קצת שונה של קונטקט (אפרת!) חחח. חזרתי, עם כמה יהודים אחרים, לקמפוס לראש השנה. כי כמה שהם אמרו שאפשר להביא לנו שופר ומחזור לתוך החווה/יער, לא רציתי. היה נחמד מאוד לחזור לפה. כי למרות שרוב הסטודנטים עוד לא היו פה, היתה גם קבוצה קטנה נחמדה, והיה טוב לי לפגוש כמה חברים לפני שמגיעים את שער ה5000 סטודנטים... איך שהגעתי לבית כנסת בשבת בבוקר, שאלו אם משהו כבר התנדב לקרוא את ההפטרה, ואף אחד לא, אז אמרתי "טוב, נו, אני יכולה!". אז בשבת הראשונה שלי בסטודנטית בפרינסטון, קראתי את ההפטרה. (עכשיו תפסו אותי אבל: יודעים שאני יכולה לקרוא בליק ללמוד יותר מדי זמן מראש, אז בקשו ממנו לקרוא גם את "יונה" במנחה של יום כיפור). 

התחילו היום את השיעורים שלי. אני לומדת ערבית, כלכלה (שזה שיעור ענק עם איזה 250 סטודנטים) וגם פילוסופיה... בדיוק אותו הסוג שלמד אותנו גיורא רדלר--למישהו יש את הדוא"ל שלו??? אז זה גם יהיה ממש מעניין. כל הפרופסורים שלי הם מעולים עד כה--מצחיקים וממש טובים וחכמים. גם הפילוסופיה זה ענק--איזה 300 אני חושבת. הפרופסר הוא אחד הידועים והכי מכובדים פה. קוראים לו גדעון רוזן--יהודי, כמובן :)

מחר לפני שמתחיל החג והצום, יש לי מיונים ללהקת ריקוד הודי! כן, ריקוד הודי. מאז שבקרתי פה לפני שנתיים, רציתי להצטרף לקבוצה הזו. פשוט נראה כיף! ולא צריך לדעת מראש לרקוד בסגנון הודי, ובכלל לא צריך לרקוד! בגלל שהמיונים היו אמורים להיות בחג עצנו, דברתי עם ראש הקבוצה, ויש לי מיונים מיוחדים עם אחד הידידים היהודים שלי. יהיה כיף!
מה עוד? נחשו מה! יש פה קבוצת קווידיץ'! מה זה אומר? כמו שבהארי פוטר מחלקים את התלמידים לגריפינדור וסלית'רין וכו' אז גם פה המיונות שלנו ככה. יש 6 קולג'ים (בנינים של מיונות) ואני ב"מאתי קולג'". אז משחקים נגד הקולג'ים האחרים, ואז מגיעים לאליפות בדיוק כמו שזה עובד בכדורסל למי שמכיר. ה"סניתש" זה רצן שלבוש בבגדים צהובים ורץ מהמגרש וחייבים לתפוס אותו. ואז יש שער של שלושה עיגולים שצריך להכניס לתוכם כדור. וגם יש הכדור הגול, ה"בלאג'ר" שצרי לזרוק על אנשים, ואז הם צריכים לרוץ מסביב למגרש לפני שמותר להם להכנס שוב למשחק. אבל הקטע הכי טוב: רצים עם מטטה בין הרגליים!!!! נכון!?!?! איזה אדיר! אז אני רוצה להצטרף. גם יש משחק ממש גדול וחשוב נגד הרברד וייל כל שנה--חייב לצאת אלופים השנה!

גם יש פה מלאאאא אוכל וחולצות חינם! ובקבוקים--לא בקבוקים כמו בארץ. כמו מה שהיה לי ולגוס, זוכרים? שעשיתם עלינו צחוק?

אני נראה לי סגרתי לעצמי עבודה כמורה פרטית לשיעורים בעברית ותנ"ך וחגים לשני ילדים בני חמש פעמיים בשבוע. עוד אגלה ביום א, אז תקוו שכן!

טוב, בקיצור. זה העדכון, אני מקווה שהשתעשעתם!
יאללה, לילה טוב!
אוהבת אתכם המון

Wednesday, September 1, 2010

המחשב החדש שלי!

טוב, אז כמעט מגיע היום של הטיסה, היום שמאז אני אהיה סטודנטית ל4 שנים הבאות. כמו שאתם תהיו חיילים ל2/3/12 שנים הבאות. ...אבל שונה.
קיצר, אני בזבזתי דיי הרבה זמן בלי לקנות מחשב. ככה שבקרבת הימים עד תחילת שנת הלימודים, נכנסתי קצת לפניקה שאני לא אספיק, ושאצטרך לבצע איזשהו נסיון של סטודנטית בלי מחשב נייד. נראה לי שהייתי נכשלת. אז עשיתי המון המון המון השוואות בין מחשבים גם בהרגשה (איך המקלדות, העכבר, וכו') וגם בין כל הדברים הבאמת חשובים. כמה פתיחות יש לדיסק-און-קי, כמה מחר הוא, כמה הוא שוקל, כמה זכרון יש לו. וכולי וכולי וכולי. אז בסוף, אחרי שעשיתי את כל ההשוואות האלה, אני קניתי משהו שבכלל לו בדקתי עלין את הפרטים! כי הכלתי לחנות, והנה הוא היה, עם זכרון יותר טוב, יותר מהר, ויותר זול--אבל חוץ מזה אותו הדבר--כמו המחשב שבתכוונתי לקנות. אז יש לי סוף סוף מחשב נייד! יש!
יש לי חבר--בעצם, הוא אח הקטן של ידיד שלי שהיה אתי בשכבה. אבל בגלל שדחיתי בשנה, עכשיו הוא יהיה בשכבה שלי. וניהיה לדידים אני מקווה--שנוסע לפרניסטון משיקגו, במקום לטוס. אז שלחתי אתו היום את כל הדברים שטופסים מלא מקום: מעיל לחורף, מצעים, שמיכה גדולה, מגפיים לחורף, מגבות. כל זה. ככה שמה שיישאר לי לקחת אתי במטוס יהיה, אני מקווה, סביר שאני אביא לבד מתחת לכל ההגבלות של השדה תעופה.
מה עוד? אני שוב נכנסתי להרגל של לארוז תיק עם אפס זמן נשאר על השעון. כמו כל שישי במכינה: "פאק. כבר שישי? איפה אני הסופ"ק? שיט..." אז אני הולכת לסיים (להתחיל) לארוז את כל החיים שלי לשתי מזוודות, כמו שעשיתי לפני שנה!
יאללה, ביי :)

אגב: התאהבתי בסדרת טלוויזיה "סרוגים". סיימתי שבוע שעבר את העונה הראשונה.

Tuesday, August 24, 2010

הקיץ עד כה

עבר כבר מלא מלא זמן מאש שכתבתי פה בפעם האחרונה.
ומאז, עוד מלא מכם התגייסו, ויש רק עוד כמה בודדים שעדיין מחכים לגיוס.
אני, בינתיים, עברתי החוויה השלישית שלי כמדריכה לילדים במחנה או קייטנה. היו לי הילדים הכי הכי קטנים. ל3 שבועות, היו לי חניכות בכתה ד וכתה ה, והיו ממש מצחיקות וחמודות. זה נכון ששאלו שאלות מפגרות, ואמרי דברים מאוד טפשים, אבל בכל זאת--ואולי אפילו בגלל זאת--אני נהניתי אתם המון. וזה גם נכון שבטח המדריכים שלנו חזרו לכל פגישת צוות עם ציטוטים של דברים מפגרים שהם שמעו אותנו אומרים. אין ספק.
ואז אני חזרתי אתם לשיקגו באוטובוס, היו לי 3 ימים נחמדים וריגועים לנוח בבית, עד שחזרתי עם החניכים החדשים שהיו בכתות ב עד ד לשבוע אחד. היו לי אלא בכתה ב וכתה ג. הכי הכי הכי קטנדים, ובוודאי הכי מתוקים! אי אפשר להסביר!
ועכשיו אנחנו בבית נופש שהשכרנו עם המשפחה של אבא שלי לשבוע במדינת מישיגן, לא כזא רחוק מהבית. אני בספרייה שם, ויש לי עוד 3 דקות במחשב!
רק לעכן: אני טסה עוד שבוע וחצי לפרינסטון, שמה אני אעהוד שבוע בחווה אורגנית עם עוד כמה סטודנטים לפני השבוע הסתגלות, ואז אני מתחילה כבר לימודים! ועברתי מבחן בספרדית, ככה אני אוכל להתחיל ברמה יותר גבוהה, ולא להתחיל מהתחלה! איזה כיף!
טוב, אני אכתוב עוד בהזדמנות.
אוהבת את כולכם המון!

Sunday, July 18, 2010

במצב רוח הרבה יותר טוב

כל השבוע האחרון הייתי במצב רוח הברה יותר טוב מאשר אז שכתבתי את הבלוג הדכאוני ההוא. (אבל גם, רציתי להגיד פרסיה, אלף תודות לכל מי שכתב לי מיילים, מאוד מחמם את הלב והיה לי כיף גם לדבר אתכם בסקייפ ובטלפון אפילו!!)
טוב, מאז... אני קבלתי פלאפון (סוף סוף! אפילו יש לי אסמסים!). ואני גם עברתי את המבחן שמאשר לי להתחיל ללמוד נהיגה, אז נראה לי שזה מה שאני אעשה עם אבא אחרי שאני אחזור מהמחנה קיץ עוד חודש. 
אני גם הלכתי לשני משחקי בייסבול (הבילוי האמריקאי...) של שתי הקבוצות של שיקגו עם חברים שונים, ושתי הפעמים הקבוצה של שיקגו נצחה! כנראה שאני מביאה מזל טוב או משהו כזה....המשחק השני היתה הפתעה של חברה ממש טובה שלי אתי ועוד חברה שלנו לחבר שלה, שחזר ליום חופש מהעבודה שלו, (ושלא ראיתי אותו שנה!) והיו לנו המושבים הכי שווים--ואוכל אינסופי חינם--כל הלילה! היה אדיר. וגם, בדרך הביתה, ראינו משטרה זורקים בנות מאיזה פאב כי הן היו מתחת ל21, וכנראה שנכסנו עם ת.ז מזויפות, והיה ממש מצחיק. 
אני כבר ספרתי לכמה אנשים אבל: אתמול אני לבשתי את החולצה של הנודד גליל. נסעתי ברכבת, וכשירדתי, איש בא אליי ומתחיל לדבר אתי בערית. אומר לי "היי, את ישראליץ?" ואני אוהבת לשחק, אז אמרתי "כן... טוב, בדיוק חזרתי משנה שם." והוא ממשיך: "יש לי משפחה בנצרת". ומדברים מדברים, ואחרי דקה-שניים, הוא אומר לי, באנגלית, "טוב, אני חייב להחליף לאנגלית עכשיו, כי בעצם אני מפה." ואז אני צוחקת ואומרת לו, גם באנגלית "חחח, טוב, אני גם...". היה מקרה שווה ממש.
הייתי במסיבת יומולדת של חברה מהתיכון, וכל החברות מהקבוצה הזו היו שם, אז היה דיי נחמד. שחקנו משחק קלפים שהיינו משחקות שעות (באמת) שנראה "יוקר" וכדאי לכם ללמוד, מצטערת שלו למדתי כשהיינו במכינה!
ומה עוד??!? אני כרגע גיליתי מי יהיו השותפות שלי במגורים השנה! יש 3: אחת שגרה ממש קרוב לאוניברסיטה, אחת מהמדינה מארילנד, ואחת שהיא, מה שנרקא, "סטודנטית בינלאומית". היא נולדה בדרום קוראה, נראה לי, וכרגע גרה בקהיר אני חושבת. מגניה! ואז קלטתי, שבעצם אני הייתי הסטודנטית הבינלאומית השנה! מדליק.
אני גם הצלחתי השבוע לדבר בסקייפ עם דאניאל גסטפרנד--למי שיודע, וגם למי שלא--הוא היה במחזור י"ב במצודה ובעצם גייס אותי למכינה, ועכשיו סיים את השנה הראשונה שלו בפרינסטון. זה היה אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי מאז שחזרתי. היה מאוד נחמד גם גם לדבר אתו על פרינסטון, וגם לשתף מישהו בחוויות של המכינה כשלא חייבים להסביר לו כל בנאדם וכל מונח (מליאה, משבצת, נודד, חובק, מרצה חוץ...), כי הוא גם חווה את זה, אז הוא כבר מבין. חוץ מאתו, קרא לי רק פעם אחת שהרגשתי ממש בנוח בלדבר על המכינה וסיפורים ממנה עם מישהו שאני מכירה מהבית. חבר ממש טוב ישון אצלי לפני כמה ימים, ופשוט דברנו שעות, והיה לי ממש טוב. 

טוב, אני הולכת מחר לכל החודש הקרוב למחנה קיץ להדריך ילדים בני 10. יהיה לי  אינטרנט לפעמים--ממש ממש בכמויות קטנות. כי יש לי רק שעה אחת של חופש כל יום (חח... כמו שעת ט"ש!). אז אני אשמח מאוד אם תמשיכו להתכתב אתי פו, במייל, ובפייסבוק, אבל אני רוצה רא להגיד שיקח לי יותר זמן לחזור כל פעם.

אתם גם בהחלט מוזמנים לשלוח לי מכתבים אמיתיים בדואר--עם בולים! חח. הכתובת כתובה מתחת לתמונה שלי בפייסבוק, אבל אני ארשום אותה גם פה:
Abby Klionsky
OSRUI-Kallah madricha
600 Lac La Belle Dr.
Oconomowoc, WI 53066
ואם תוסיפו את הכתובות שלכם, אני גם אשלח לכם. תדעו רק שלוקח שנים לדואר להגיע.
אממממ טוב, נראה לי שזהו. לכל מי שיתגייס בינתיים, שיהיה לכם המון המון הצלחה, גיוס מהנה וקל, ותשחקו את המשחק ושתעדכנו אותי במה קורה.
אוהבת אתכם המון!
אבי

Sunday, July 11, 2010

משעמם לי ברמות...וגם אני מתגעגעת

למי שלא שמע, משעמם לי פה. אבל לא רק משעמם--משעמם ברמות שאתם אפילו לא מסוגלים לדמיין.

היה לי עבודה כבייביסיטר שהייתי אמורה לעשות השבוע, אבל קרה משהו במשפחה, והם היה צריכים לנסוע, אז לא צריכים אותי בכלל. ומסתבר שמה שחשבתי פשוט לא נכון: חשבתי שרוב החברים שלי או כבר במחנ"ק (שאליו אני הולכת עוד שבוע. יש!) או שנשארו בערים של האוניברסיטאות שלהם כדי לעבוד שם או משהו. אבל עכשיו אני מבינה שיש המון אנשים שכן נמצאים בשיקגו (המון מהם עובדים במשך השבוע, אבל זה לא העניין.)

העיניין הוא: נראה לי שפשוט האנשים שהסתובבתי אתם בתיכון לא ממש היו החברים האמתיים. אולי זה איזשהו תוצאה מזה שכמעת שנה שלמה לא הייתי פה, אבל לא נראה לי. חברה ממש טובה שלי (תבינו את זה איך שאתם רוצים) התקשרה אליי עכשיו ואמרה "היי, אני מחוץ לבית שלך!" ורצתי לראות אותה. (אגב, היא גרה בערך 45 דק-שעה ממני). אבל זהו--שהיא לא התקשרה לפני לשאול אם אני רוצה לעשות משהו. היא התקשרה אחרי, כשהיא כבר היתה עם עוד אנשים מהתיכון! והיא היתה בשכונה שלי כל היום --משחקת כדורגל, שהיא יודעת שאני אוהבת--ולא חשבה להתקשר עד שעברה ליד הבית!

ועוד דבר: חשבתי שטיולים וקמפינג ודברים כאלה, שהם בעצם (חוץ מהאנשים, כמובן) למה שאני הכי מתגעגעת מהארץ. שזה משהו מיוחד שנמצא בתרבות הישראלית, ושלא ממש מוצאים אותו בתרבות הצעירים בארה"ב. ואם בכלל יש לי חברים שאולי ירצו לטייל, שהם בטח ובטח החברים שלי מהמחנה קיץ ולכן נמצאים שם ולא יכולים לטייל. (וחוץ מזה, אין ממש מקום לטייל קרוב לשיקגו, כי זה עיר עיר עיר לכל כיוון). קיצר, אז אני מדברת עם ידיד מהתיכון, והוא אומר לי שבדיוק חזר מטיול קמפינג עם חבר'ה מהתיכון! כאילו.... אף אחד לא חשב להזמין אותי, או אפילו חשבו שאולי אני ארצה להצטרף? ובסדר, אני מבינה ששנה שלמה לא הייתי פה, אבל קצת מחשבה יהיה נחמד! 

בסדר... אני כבר מזמן הבנתי שאלה שאיתם ביליתי (אם בכלל אפשר להגיד ככה) בתיכון לא באמת היו חברים אמיתיים--או, בו נגיד,  חברים לחיים. נראה לי שקבלתי את זה, ודיי מזמן. שלא כ"כ שייכתי ל"קבוצה" בתיכון, ולא היה לי את "החבר'ה" כמו שרציתי שיהיה לי. ובכלל, שרובם גרים בשיקגו הצפוני ואני בדרומי ומצפים שאני אגיע אליהם, או שזה כאילו המנטליות ה"נראה לך שאגיע לשכונה? את כבר בסין" לגבי להגיע אליי לבית. ‬

בא לי כבר ללכת למחנה קיץ (תודה לאל שזה מתחיל עוד שבוע רק!) ולראות את החברים שהם באמת הכי טובים מה"בית" ) למרות שרובם גרים, כמו כרמל, בפרברים). בא לי כבר לפגוש את המשלחת של מדריכים ישראלים במחנ"ק, שלפחות אני איכשהו אהיה קרובה לארץ, שיהיה לי קצת מהמנטליות המפגרת שהתאהבתי בא. בא לי קצת דם חדש, קצת ריענון. ובכלל, לפגוש את החברים החדשים שיהיו לי בפרינסטון, שאיתם אני אגור ל4 שנים הקרובות. בא לי כבר, כדי שה"היילייט" של כל יום שלי בבית לא יהיה לשבת כל היום על המחשב ולחכות עד שאתם, החברים מהמכינה, תהיו מחוברים לאינטרנט ויהיה אפשרי לדבר אתכם. זה פטתי.

אבל ככה זה... אני מתגעגעת! כל הזמן אני רואה שאתם עדיין מבלים ביחד, ורואים אחד את השני, והולכים לבתים אחד של השני, והולכים ביחד למסיבות, ועושים מסיבות ביחד.... וזה אחלה, באמת שזה אחלה, אבל זה כ"כ גורם לי להתגעגע כי אין לי כלום לעשות פה, אין לי אף אחד לראות. אני מתגעגעת אליכים לפעמים יותר ממה שאתם יכולים לחשוב שזה אפשרי, ויותר גם ממה שאני הייתי מצפה.

טוב אני... אשמור את השאר לפעם הבאה. תודה למי שקרא.

Saturday, July 10, 2010

רשימת אנשים שהופיעו בחלומות

מהחלום הראשון שרשמתי, ב5.7.2010 עד החולומות מאתמול בלילה, הנה כל האנשים שהופיעו בחלומות שלי. נכון שזה מיקס ממש ממש מוזר?

אופיר
דביר
לאה
זאביק
רון
(Marisa, Julian, Sarah, Jonah, Brian, Kayla)
איתי
אלון
יותם
גלעד
נוח
אסי
גליה
(Officer Gray, Tiffany, Ms. Groover, Mr. Coleman, Shari, Barbara Simon, Ms. Biegal, Michelle Rotfeld, Naomi)

Friday, July 9, 2010

חלומות

משהו מוזר קרה לי כשחזרתי לשיקגו: התחלתי לזכור את החלומות שלי. כל השנה במכינה--יכול להיות שלא ישנתי מספיק, אני לא יודעת--אבל לא יצא לי פעם אתח שאני זכרתי את החלומות שלי מהלילות. כבר שלוש פעמים פה אני חולמת וזוכרת אותם, ובזכות אסף החלטתי לרשום אותם. ומשהו ממש מוזר לגבי חלומות, וכן אני יודעת שזה ידוע, אבל רק רציתי לציין שוב: בחלומות יש את הקומבינות הכי הכי הזויות של אנשים ומקומות וסיטואציות.
אז רציתי לכתב החלום שלי מהלילה שעבר. היה דיי מוזר.
זה היה בסוף שיעור של סינית (ומה שממש מוזר: זה מוכר לי, כאילו שהיית כבר פעם בחלום הזה, או בסיטואציה הזה). המורה שכחה לחלק את הדדליין הבא בפרוייקא הגדול שלנו, שזה מחקר בנושא שאנחנו בוחרים בהיסטוריה של שיקגו--ואני בחרתי תרבות הנהיגה בשיקגו. מוזר. טוב. קיצר, המורה שכחה לחלק, אבל אני צהובה ושואלת אותה מה אנחנו צריכים לעשות לשיעור הבא, והיא אומרת לי לבחור 2 שירים שאנחנו יכולים לקשר לפרוייקט שלנו--וגם אומרת לי להגיד לכל התלמידים, ושישאלו אותה אם יהיו להם בעיות.  ובחלום, אני חושבת לעצמי "איך אפשר לקשר את השיר "אילה" לפרוייקט!? אולי שיר שנשמיע בלוויה כי תרבות הנהיגה בשיקגו לא טובה?"
אני יוצאת, ומתלבטת אם לקנות חבילה של כמה מגבות קטנות, ומחליטה שלא. אני קונה שתי כריות בצורה של כוביות משחק, אחד אדום ואחת ירוק (וזה מראה שאני חולמת בצבע! מעניין!) יש שתי בנות סיניות, והן קונות כריות באותו דוכן, בצורה "$". כדי להגיע הביתה, אני צריכה ללכל דרך הרחוב של כל הקוראנים. בד"כ אני הולכת ישר, אבל היום אני מחליטה לפנות ימינה. יש ילד אחד שמוכר באחד הדוכנים והוא צועק לאשה לידי "סתכלי, סתכלי פה!" והיא מחייכת ואומרת "ממש יפה" והוא עונה "אבל לא באמת הסתכלת!" אז אני מחליטה להכנס ולהסתכל ומשהו הזוי: כל מה שבפנים זה כמו כל הדוכנים במדרחוב בצפת. דברים קיטצי, של יהדות, ומזוזות מאוד צבעוניות, ודברים כחולים (עוד הוכחה שאני חולמת בצבע)
אני ממשיכה, ומחפשת איזה כלי מיוחד שיש לנו בבית שבאמת אי אפשר למצוא בשום מקום, ואני תמיד מחפשת בשווקים. 
לאט לאט יש פחות ופחות אנשים, וגם פחות ופחות דוכנים. ופתאים איש זקן עם אף גדול מתקרה אליי ומתיל ממש להציק לי. ו... איתי מופיע, ומוודא שהכל בסדר ושהאיש לא יפגע בי. הזקן מקלל אותי, וקורא לי "אמריקאי... את ארם! (מה זה "ארם" אני לא יודעת....) וממש נכנס לי לפרצוף אז אני שולחת רגל ובוטת בו בביצים, וזה קורה כמה פעמים, ואז אני מתעוררת.
וזהו, זה החלום שחלמתי אתמול בלילה.

Tuesday, July 6, 2010

מישהו קורא את זה בכלל, חוץ מסבתא?
תגיבו פה, או במייל שלי (שלכולכם יש, כי נמצא בספר מחזור)

Friday, July 2, 2010

שוק תרבותי--בכיוון הפוך?

אנשים בטוחים שישראל היא אחת המדינות המסוכנות בעולם. עם הסיכסוך, ובכלל מה שקרה לפני חודש עם הספינות של טורכיה, ותמיד יש איזשהו מלחמה...
אבל מה שקרה אתמול בלילה שם אותי במקום הרבה יותר מסוכן מאיפה שהייתי כל השנה האחרונה. הפעם היחידה שהייתי קרובה לאש חי היתה בגדנ"ע, במתווחים. ולמרות שכל 5 מטר יש חייל עם מ-16, לא יצא לי בכלל להיות ליד אחד שירה.
הלכתי למרכז של העיר אתמול, להופעת של מוזיקה עולמי (אתמול היתה מהאיטי) ובעקר לראות את בנות-דודה שלי, שכ"כ חמודות ולא ראיתי כבר 10 חדשים. היה לי ממש ממש כיף אתן, ולשמוע מה הן עשו השנה, ואיך גדלו, וכמה עברית הן יודעות--והכי גדולה רק בכתה ד!
בכל מקרה, רכבתי לשם אופניים, שזה איזה 12 ק"מ או משהו, ולא היה לי כוח גם  לרכב א"כ הביתה. בשיקגו, אפשר לשים אופניים על האוטבוס, אז התכוונתי לעשות כך. אני מגיעה לתחנה, ורואה בערך כל השוטרים של עיריית שיקגו (טוב, כמובן שאני מגזימה, אבל אתם מבינים...) ואני שומעת מלא מלא צעקות. כמובן, אני ממשיכה לצומת, כדי לגלות מה קורה. אבל כל מה שאני רואה זה גוש גדול אנשים והמון משטרה. ואני שואלת, ולאף אחד איך מושג מה קורה; כולם פשוט עצבניים כי האואובוסים מאחרים. ואז פטאום שומעים עוד שוטרים באים, עם האורות דלוקים ומסתובבים מעל הרכבים שלהם. והם שוברים את שיא המהירות, ונוסעים בצד הלא-נכון של הכביש באמצע אחד הרחובות הכי מפוצצים בכל שיקגו. ואז כל השוטרים שכבר היו באיזור דופקים ספרינט כמה שיותר מהר.... ואז שומעים ירי, ירי אחד.
אין דברים כאלה, אין. איזה קבלת פנים!
יצא שאחותי, שרכבה אופניים לבד בלילה כל הדרך הביתה היתי יותר בטחותי ממני, שלקחתי תחבורה ציבורית. דפוק, אה?

Tuesday, June 29, 2010

מחשבות מהמטוס

Prelude
For all those who got the message-alert saying there was a new blog post, but then opened it an couldn't make sense of the gibberish (read: Hebrew) that sat on their screen: I've decided that I'm going to keep writing this blog, but that from now on it's going to be in Hebrew. 1) to keep my Hebrew in check now that I'm back in the states 2) to keep my friends from the Mechina updated on what's going on back here in the states (camp, college, etc.) while they're in the army (ah!).

SO. Some thoughts from the plane.

כשהמכינה הסתיימה ועלינו על האוטובוס בפעם הארונה, עוד לא קלטתי. כשחבקתי ונשקתי אם כולם בפעם האחרונה ב2 לפנות בקר אצל אלון, עוד לא קלטתי. כשבר ושלומי וגליה ודביר וים לוייו אותי לנתב"ג, גם לא קלטתי. ברגע שהמראנו, ופתחתי את המחברת שבה כולכם כתבתם לי, נשברתי. זהו. אבדתי את כל ה"קול" שהיה לי עד אז. מסכן זה שישה לידי, כי פשוט בכיתי ובכיתי. דמעות טפטפו על החולצה שלי, ואחת נחתה רטובה וגדולה על דפי המחברת. אתם כל כך מתוקים, אני ממש מעריכה את כל מה שכתבתם לי. ואני יודעת שיש הרבה אנשים שיהיה לי קשה לא לשמור אתם על הקשר. רמז.

ואז עברתי לספר מחזור (אגב, עוד לא סיימתי לקרוא את הכל) ושוב עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי מה שדן אמר, ומאוד רגש אותי כמה מהדברים שאנשים כתבו. (ואסי, יש לך אחלה של דף!) מה שמדהים: אני ממשיכה ללמוד ממכם מהדפים שכתבתם. אתם עוזרים לי להבין מה למדתי השנה, ולהיזכר בכל מיני דברים ששכחתי שבכלל עשינו. וגם להבין איזה תהליך עברתי, אם בכלל עברתי איזשהו תהליך (אורי, ממש שמחתי שמישהו מרגיש כמוני בעניין זה!) ואני עכשיו מבינה שיהיה זמן די רב עד שאני אראה מישהו מכם שוב. כנראה שגלעד (סמינר חו"לניקים 2011) ורייצל מהקיבוץ (לומדת לידי) יהיו מאלה שאראה ראשונים.

קשה לי לחשוב שאני אתחיל כבר לראות תמונות שלכם כשאתם על מדים עוד בערך שלושה שבועות (ירדן, בננות!) אבל אני רוצה לראות, אז בבקשה להעלות.

טוב, מספיק. לוקח לי פול זמן להקליד בעברית (עוד סיבה שאני ממשיכה את הבלוג בעברית זה להתאמן בלהקליד). אגב, אתם מוזמנים ללחות כדי להיות "עוקבים" וגם לכתוב לי תגובות.

Monday, June 28, 2010

החיבור שכתבתי כדי להתקבל לפרינסטון--על הרכבת

אלף מאה ותשעים—נסעתי ברכבת אלף מאה ותשעים פעם, מתכופפת עם התיק לרכבת צפופה בתלמידים בדרך לבית ספר, אמהות ואבהות בדרך לעבודה, וטיירים למוזיאונים. אלף מאה ותשעים נסיעות הכירו לי את האנשים שנמצאים בעיר שלי—שלכל אחד יש שאלה לשאול, סיפור לשתף, ועצה לייעץ.


אני בכלל לא מפחדת מלהתחיל שיחה אם מישהו זר לכמה תחנות. בעיר של שלושה מיליון, רוב הסיכוים שלא נפגש שוב אף פעם. רוב הפעמים, המפגשים האלה מתחילים כשאני קוראת הכותרות מעבר לכתף, מקשיבה לכמה מילים בשיחת פלאפון, שומעת קבוצת טיירים לא בטוחה לאיזה כיוון ללכת. הדבר הכי קטן—סיקה פרובוקוטיבית, טי-שירט מצחיק, תיק מגניב, אופניים יפים—יכולים להפוך נסיעה של עשרים ושלוש דקות להרפתקה מרתקת.


בשלוש וחצי שנים שאני נוסעת הלוך-חזור לבי"ס, היו לי המון מפגשים עם אזרחי שיקגו ואנשים בינלאומיים, תינוקות וסבים. לא עובר שבוע שאני חוזרת הביתה בלי סיפור מהרכבת. מוקדם בקריירה שלי בנסיעות ברכבת, חיכיתי בתחנה והתחלתי לדבר עם בחור צעיר על מזג האוויר. היה בערך שלושים וארבע מעלות בחוץ, והוא לבש ז′קט מצמר. שאלתי אותו עם הוא בדק את התחזית לפני שהוא יצא מהבית בבקר. הוא צחק, ואמר לי שהוא משתתף באורקסטרה, והוא צריך את הז′קט בגלל זה. הוא ספר לי שהוא מנגן בפסנטר. מצויין—נגנתי בפסנטר יותר משבע שנים. להמשך הנסיעה, דברנו על הז′נרות ומלחינים, מפתחות ומיטרים שאנחנו הכי אובהים. כשדרכינו נפרדו, הוא הזמין אותי לקונצרט שלי יותר מאוחר באותו יום, אבל לאח שלי כבר היו כרטיסים.


בנסיעה אחרת, חמישה ילדים, בערך בגילי, עלו לרכבת לבושים בחולצות של ה"קאבס". כל הביגוד שלהם היה של הקבוצה, והם היו מוכנים לאהד את הקבוצה שלנו. מצ′טטים בשמחה, הם התרגשו להגיע מוקדם למשחק הראשון של העונה. אבל הם נסעו דרומה, למרות שהמגרש הוא בצפון העיר. צחקתי לעצמי בשקט, ונעמדתי. "אתם הולכים למשחק?" שאלתי, למרות שהיה לי ברור שכן מהלבוש והשיחה שלהם. הם סמנו ביחד "כן" עם הראש, אז אמרתי, "נראה לי שאתם רוצים לרדת בתחנה הבאה ולהסתובב לכיוון השני. ככה תגיעו יותר מהר למגרש." הם צחקו, ואמרו שהם "מהפרברים" כשירדו. הבחורה שישבה ליד צחקה קצת ואמרה, "זה היה כיף לראות, ממש עזרת לכוון אותם."


כמעט כל יום הומלסים מוכרים את העיתון "סטריטוויז" ועניים מבקשים כסף. כבר התרגלתי לזה, אבל אישה אחת נגעה לי בלב. היא עברה בין הקרעונות, השיער שלה מבולגן ובגדים שלה לא בדיוק במידה הנכונה, והתחלה לשאול, "בבקשה, יש למישהו קצת כסף קטן? אני הומלס, ואני צריכה משהו לאכול. מישהו? רק כמה אגורות?" הנוסעים הזיזו את מבטם, כאילו שבלהתעלם ממנה הם יכולים לא להרגיש אשם שהם לא מחפשים בכיסים לעודף ממה שקנו ב"דאנקין דונטס" לפני כמה דקות. זכרתי שהיו לי תפוח ונייטור-וואלי בתיק, אז הוצאתי אותם ונתתי לה אותם. היא אמרה לי תודה, והלכה. האיש שישב לידי חייך עליי, ואני אמרתי "אין דבר. היא בהחלת צריכה משהו. לא נתתי הרבה, אבל למדו אותי שלתת בכמויות קטנות זה גם חשוב."


מהנסיעות שלי ברכבת בשיקגו, למדתי להקשיב לאנשים. אני מאוד אוהבת לדבר אם אנשים במונחים שלהם, וכשאפשרי, גם בשפה שלהם. החוויות שלי ברכבת נתנו לי את האומץ לדבר עם אנשים זרים גם במפגשים פחות סתמיים.


לדוגמה, כשהייתי בארץ בקיץ שעבר, בקרנו יום אחד ילדים מאושפזים בבית חולים לידלים ע"ש שניידר בפתח תקווה. בחדר אחד, ראיתי אישה מאכילה את ביתה. לקחתי צד קדימה, מתאמנת את המילים הערביות בראש שלי. "א-סלאמו אלייקום," אמרתי. פניתי לילדה, ושאלתי, "קייף האלוקי?" האמא הסתכלה אליי עם מבט על הפנים שלה ששאל איך אני—יהודיה אמריקאית אשכנזיה—יכלה לשאול בערבית מה המצב של הבת שלה. לאט לאט, הפרצוף שלה הפך לחיוך כשהסברתי, בשפה שלמדתי פחות משנה, שאני "תיכוניסטית שלומדת ערבית באוניברסיטה ליד הבית ספר שלי בשיקגו, שבאמריקה."


כשאני חושבת על מה למדתי מהמפגשים עם זרים ברכבת ומעבר לים, אני לא יכולה להמנע מלתהות מה מחכה לי בנסיעה מספר אלף מאה תשעים ואחד.

Friday, June 25, 2010

29 hours...

Well, a day ago I was down to "esrim v'arba", the last 24 hours of the Mechina.
Now I'm done with that and on to the last 29 hours of my 10 months in Israel. Weird.
And I miss flying with Dvir by 24 hours.

Saturday, June 19, 2010

Open Mic and Riding the Train

This was the last Shabbat at the Mechina, and the madrichim planned it.
We had an open mic type thing this evening (that ended up running about three-and-a-half hours), in which anyone who wanted to could read something they'd written this year, in years past, or a passage they liked from a song, from a poem, from an article...
I'd planned to read a few excerpts from my one-again-off-again journal from this year, and also maybe a nice anecdote called "The Bank of Time" that we read to our girls last summer at camp. But then Ron got up, sat on The Couch, and read a speech he'd written when he was running from president of his chapter of the Tzofim (youth group).
It was then that I decided to read my Train Essay that I wrote for the CommonApp for college. AH! But it's in English, and I didn't want to read it in English because it would lose its meaning to them. But it was still Shabbat, so I couldn't sit in the room with a pen and paper translating it to Hebrew.
What to do? I brought it down (along with my compilation of APLang essays and blogs that I brought with to Israel), ran through it once in my head in Hebrew, waited 5 minutes to stop my hands from shaking, and when to sit on The Couch. I read my essay, translating it as I went. I didn't stumble, and I'm really glad I read it.
Afterwards, a few people came up to me and said it was one of the best things that was read during the Open Mic, and asked if they could read it. I said, "Only if you don't mind reading English." And they said "What? but you read it in Hebrew, give us a Hebrew copy!"... because they didn't realize I'd translated it on the spot.
It was really great, I was really happy with how it came out. And also, it means that my Hebrew really really really has improved, because I never would have been able to dot hat at the beginning of the year. (I just reread a letter I wrote in Hebrew more than a year ago, and couldn't help but laughing at all the ridiculous mistakes there were).

Saturday, June 12, 2010

Okay, so I didn't write about the Galilee, but...

I'll write about the Chovek, instead.
The Chovek is a two-week trip from the north to the south that's supposed to be an everything-we-didn't-do/everyone-we-didn't-meet trip.
I remember last year, when talking to Daniel about the Mechina, he told me about the chovek and how it's the first two weeks of the last month of the mechina; at that point, mom still hadn't decided to move DD's bat mitzvah, so I was a) either going to have to leave a month early or b) decide not to do the Mechina because I wouldn't want to leave a month early. Glad everything worked out!
I don't have a super-lot of time, so I'll just write about a few things.

1. I spent all of Shabbat and all of Sunday about 2 miles from the Gaza strip. We were at Kibbutz Sa'ad, which is a religious kibbutz, for Shabbat. The first thing we did when we got there (after showering and dealing with the brunt of the lice infestation that about 8 people had) was do a "tatzpit" (lookout) on Gaza. You could really see it from the edge of the kibbutz, which was sort of a surreal feeling for me. Shabbat was really pleasant--a bunch of us left the regular shul about 5 minutes in because we heard there was a Carlebach minyan a few minutes away. We walked there, and it was this tiny little room cramped with funky-dressed women and men in khaki pants and white linen shirts and shoresh sandals. The singing was incredible! It felt like I was in a concert--Kabbalat Shabbat is definitely something that I only started going to this yea rand I want to continue doing at home and in college.
I sat with some of my favorite people at Shabbat dinner, which was special because it's the second-to-last Shabbat, and then after dinner I went for a long walk with Hadar around the kibbutz and we talked for about an hour, during which we saw lots of other groups of twos and threes doing as well; get in all those last heart-to-hearts! Shabbat morning I got up early for shul, because it's my favorite haftarah (with Rahab the prostitute putting a rope down her window to help the two Jews escape), but I had to leave early to set up breakfast.

2. We met three groups of people that either I had never heard of and/or didn't really know anything about: Charkesians, Samarians, and Ahmads. (It's funny writing their names in English, now). [We also went to the Druze Mechina, but the chanichim weren't there, only the head of the mechina. that was really interesting in itself, though!] I won't bother really writing about the groups, becase you could just wikipedia that. I will say that the conversations/meeting with the Charkesians and the Samarians were two of the most interesting things we did all of the Chovek. What caught my attention most, in both of them, was the language. The Charkesian language is absolutely dumbfounding! Made up entirely of onomatopoeia (DD? spelling?), but it definitely sounds like gibberish (I took a video). the Samarians speak ancient Hebrew, (well, they pray in ancient Hebrew) which also sounds pretty quirky, but at least it's somewhat decipherable.
In any case, it made me even more interested in studying languages.
The other thing that was especially interesting is that I've only ever learned about Russia from the Russian perspective--Russia's perspective on Chechnya's desire for independence. the Charkesians are another group that are in the 89 republics of Russia, but want their independence, so hearing it from somebody from that group was really really interesting.

3. On one of the two days that I planned--the first day in Be'er Sheva, the second at Masada/Dead Sea--we almost slept in a bomb shelter. We had arranged to sleep in a Tzofim youth group building, but somehow when we got there the woman said "you know you're in the shelter, right?" Ron (my co for the day) and I had gotten there early with Tal and our madrich, Eldad, and went down to check out the situation (too bad I didn't photograph!) The toilets were holes in the floor with cockroaches filing out, and the rooms are underground (because it's a bomb shelter) and unbreathable with no windows, because of the 30cm thick cement walls. There was no circulation, no nothing, and when we tried to start cleaning the room, the dust just rose into a cloud and settled down again on every surface. Then, when the rest of the group got there, Lian made an emergecny call to her uncle, who runs the JCCs (equivalent) in Be'er Sheva, and he arranged us the nicest place we stayed for the entire two weeks! It was some sort of science-y community center/JCC something, with a beautiful dance studio that we slept in an cool science projects all over.

4. Our shiur with Zevik on Masada was the first time--since the first day of the Mechina--that I've succeeded in listening to an entire lesson of his! And it was three hours! (Actually, that's comparatively short, for Zevik...)

Basic outline of the two weeks:
Sunday: Binyamina, Haifa (water research center!), Zfat (mayor)
Monday: Zfat (tour of the old city with great guitar-playing in the middle!), conversatio nwith a sculptor, Zevik's lesson on Zfat in th ewar in 1948 (didn't pay attention..), a speaker about Kabbalah (craaaaaaaaazy!), and one about caves in Israel--speleology (cool!)
Tuesday: cool town called Ma'aleh Tzviah (more about that later), Savta Jamila soaps (independent Druze woman!), Tefen industrial park, Charkesians,
Wednesday: Emek Beit Shean--hiking trail, with a pool in the middle! Then an archaeologist.
Thursday: going south: Druze Mechina, cool wood workshop, artists' colony at Ein Hod, Youth Village at Yemin Ord, volunteering in Ashkelon
Friday: more volunteering in Ashkelon, Kibbutz Sa'ad for Shabbat
SHABBAT: Kibbutz Sa'ad
Sunday: day in the areas around Gaza. Also the Strauss/Ilit chips factory (free food!), mayor of the regional council
Monday: Commanders' school, Ben Gurio nUniversity, mayor of Beer Sheva (totach!)
Tuesday: Masada, class about "swallowing pits" by the Dead Sea (cool because this week's parasha is about Korach getting swallowed by the earth!), going in the Dead Sea, Rabbi Dani (about listening to two sides of things), dinner at one of the chanichim's houses
Wednesday: Temple Mount!!!, school in Holon that has disabled kids and "regular" kids together, Samarians, Mechinat Tel Aviv
Thursday: Neve Tzedek (artists' colony/first neighborhood in Tel Aviv), Lechi Museum, tour of south Tel Aviv (HERE COMES GENTRIFICATION IN A FEW YEARS!)

Okay, for more things I'll have to think about, and I'm sure I'll actually post some more when I get home when I have time to process.

Saturday, May 15, 2010

Jerusalem, Yom Haatzmaut, and the Galilee

It's been a while, as I was reminded last weekend by Emily, since I've written a quality blog.
I can't promise that this will be a quality post, but it will be a post, which I also haven't done in a while.

One small thing before I begin: everyone in the mechina belongs to one of 6 committees, as I explained at the beginning. And one representative from each committee also holds a seat in the Committee of Decisions (let's say) that decides on the schedule. So--an unusual occurance--there was a hole in the schedule and people suggested all sorts of things: another participant lesson, a counselor lesson, a beit midrash, an outside lecturer... and then I said, "Wait, Amir and I have been wanting to do a lesson on Game Theory for a long time!" so I suggested it. And when I explain everyone laughed--but when it came time to vote, everyone voted for it! (Which means that we had to stay up till 5 am in order to plan it). We had a lot of fun planning it and talking, and also teaching it. We played clips from A Beautiful Mind (obviously), The Princess Bride, and Rebel Without a Cause and did lots of exercises. And we're the only two people who've been able to steal a spot in the schedule like that :)

Jerusalem: We went to the National Ceremy for Yom Hashoah (Holocaust Remembrance Day) at Yad Va'Shem in Jeruasem. On Thursday of that week, we had to be back in Jerusalem for a day-long tour with Zevik, so we decided that we should spend Mon-Tues-Weds there as well... so an ad-hoc committee arose to plan the three days and I was part of it. We did it sort of as a timeline (Mon=the old city and ancient Jerusalem, Tues='48-'67 and the Green Line etc, Weds=Jerusalem of today). I won't go into detail about the people we met or the places we went, except to say that it was one of the best tiyulim that we've done this whole year. Because there's not money for a bus--whether a schoolbus type thing or city buses--we walked everywhere we needed to go for those three days. We were really able to get a feel for the city that way, the way one place relates to another, and the way the neighborhoods are broken up and the geography of the city. We had two incredible tour guides that I have to mention: Eitan (last name?) took us through the Old City, but didn't just talk about the history. He talked about living the history, imagining the people that were living there and why the settlement of the Old City happened the way it did. He told the history like a story, and it was nearly impossible not to pay attention. It's not the kind of tour you can take notes during, because everything just streams along and mushes together, but people who used to just think of Jerualem as "that city for religious people" left with a much stronger connection to the roots and the development. The other incredible guide we had was Mena, my friend Hadar's high school teacher. He took us on a tour of Nahlaot, the neighborhood near the Jewish shuk that's built sort of like tenements--everything all close together and a maze of alleys and turns that you'll never be able to navigate the same way again. He was simply a wealth of knowledge and although he walked quickly and spoke quietly, people ran to keep up with him so they could hear.

What was so great about Campus Jerusalem is that people left with a real desire to go back to Jerusalem and discover more. To go back to the Austrian Hostel where we climbed the roof, to go back and explore the area near the Church of the Holy Sepulchre... and to find people to talk to about Jerusalem. That desire is something that we always talk about during trips; that they give a taste and a toolbox in case you ever want to know more. But I feel like they never really succeed in creating that want, and Jerusalem did!

From there we had a loooong weekend, leading up to Yom Haatzmaut (Independence Day). In Israel, Yom Haatzmaut is preceded by Memorial Day for all the soldiers who've died fighting for the existance of Israel. Part of the theory is that Memorial Day makes Yom Haatzmaut more meaningful--we have a state because of all those who died in the War of Independence in 1948 (and since then) protecting and fighting for Israel. But on the other hand, the transition between the days is this awkward... very solemn day, and then immediate bliss. It's hard to digest. Memorial Day is filled with ceremonies, and usually kids go to their high schools for the ceremony (a reunion of sorts), so I went with Shir in Nesher (near Haifa).

For Yom Haatzmaut I was at Ron's house in Haifa, and although we didn't go out to the parties in the streets or any of the typical things like free live shows, I enjoyed myself. We had a quiet-ish evenin: after making tapioca pudding (came out deliciously!) for the barbecue at his house the next day, we (feel asleep) watching Forest Gump. It was the least typical Yom Haatzmaut that I could have imagined for myself, and I think that usually I would have regretted not going out and doing "the thing to do" (even though I know that once I arrived I would have hated it) for some reason there was no regret and no second thought. Like Memorial Day or Labor Day in America, Yom Haatzmaut here--for good or for bad--is a day of barbecuing and eating. So that's what we did. In the evening, while Ron (Mr. Fitness) went for a run, I biked the hills of Haifa (HARDER THAN YOU THINK!) It was actually faster the run than to bike (we switched for a while). The great thing, though, is that the uphills are an incredible workout, and the downhills are simply soaring. And in the morning he had the most Bed&Breakfast breakfast waiting for me: a lime-green saucer with a glass of mint tea on it (leaves), as well as 1 homemade choco-chip cookie, 1 piece of passionfruit-flavored halva, 1 square of cherry-chili filled chocolate, 1 ripe red strawberry, and some slices of dried pomello.

I'll write about the Galilee later, actually...

Shabbat shalom!

Wednesday, April 28, 2010

A Big Relative Week!

1. GRANDMA'S LANDING TODAY! (I won't see her till Friday)
2. EMILY decided that she was coming to visit, too. So I'll be with her on my mom's birthday and on her birthday :)
3. I called up very distant Klionsky relatives who live in Tzfat, and will be staying with them for this Shabbat. (Which, incidentally, includes also Lag Ba'omer). I've only ever been in Tzfat for three hours. And they have a one-month old baby girl. (In addition to many other children...)

I'm very excited for all three things!

Saturday, April 10, 2010

Pesach Break

I wrote about the beginning of break (when I was in Haifa at Yogev and Abby's).
Basically the rest of the break I had "Campus Jerusalem"--bumming from house to house for the rest of the week until the end.
On Saturday night I headed to Shani's in Jerusalem--I got in really late, and had to lug my suitcase (I don't remember if I mentioned that my hiking backpack is messed up from Survival Week and is getting fixed right now) all the way to her house from the bus stop. We hung out for a bit, and then went out and ended up running into a few other folks from the Mechina for a pre-Pesach glass of beer and Belgian waffle. We got back to her apartment late at night, and slept until a good 11 or 12 the next day, before her mom woke us up (Pesach cleaning and all that jazz). When Shani left, I stayed there for a bit before heading back to the city to meet Efrat, the person at whose house I was having the seder.
On my way to meeting Efrat, I heard three women asking each other, in English, "Where's the synagogue? Do you know where the synagogue is?"Naturally, I asked them which synagogue they were talking about, and they answered that they were looking for the Reform one (Kol Hanshama) and/or a seder to go to. I gave them Rabbi Klein-Katz's number, and when I talked to him later that afternoon, he said he'd gotten a call from three ladies from Georgia (the state) looking for a seder to go to :) I waited while Efrat got her hair cut (something that I didn't do this year before Pesach; a regular cut costs upwards of $40!) and we headed to her house in Ramot. Once there, there were final Pesach cleaning and things like that--washing the windows and floors in her room, organizing her closet, etc. We ate lunch, and hung out playing guitar and such, and at night made a run to the felafel stand down the street (with all the other Ramot residents and their 7 children apiece.)
We woke up relatively late in the morning and didn't really do a lot during the day. The seder was a lot different than I expected. She's from a Yemenite family, and is one of 6 or 7 children, so I thought the seder would be huge (everyone's spouse, children, etc.) but this year only 4 of the kids were home for the seder, plus her grandma, so we were only 8. It's the smallest seder I've ever been to. There also was no commentary--everyone took turns reading the paragraphs, but there was no initiative to share commentaries or explanations or ask questions or have discussions or any of the stuff that I'm used to from our seders at home. Having rice as one of the main courses at the seder was also something that I am certainly not used to (yes, this year I ate kitniyot, I couldn't not), as was not having matzah-ball soup or brisket or sponge cake or strawberries-and-sugar... or any of those things that have become institutions of Pesach at our house/at Savta and Grandpa's. Her dad also decided that they were too old to look for the afikomen, so he just produced it (with complaint from Efrat and her younger-by-a-few-years sister) and we ate it and that was the end of that. We place the cup for Eliyahu on the windowsill, but never opened the door for him. (Important note: Efrat lives in Ramot, which is a neighborhood in Jerusalem. I made a point of having the seder in Jerusalem, because every year we say at the end of the seder we say, "Next year in Jerusalem" so I didn't want to give up the chance).
On the actual day of chag I didn't go to shul, we slept in, had lunch with the family, played the not-as-good-as-American Israeli version of Monopoly for a while until we went out for a 4-hour walk with a friend of hers from the neighborhood. One of the greatest things about Israel is that "city" doesn't necessarily mean "far from nature." Right down the mountain from her house is a huge forest--we climbed, found an old abandoned stone house, looked at the rich people's houses, smelled the spices growing along the path, saw families out on long walks, and enjoyed the perfect weather. If I wanted to go on a nature-walk in Chicago, I'd have to drive two hours to some preserve, or pay money to go to the Botanical Gardens or something--in Jerusalem you just somersault down the hill and there you are.
That night I went to the Kochins in Jerusalem--I ended up getting there rather late, and Yael was already getting into bed. The first time I was there Elijah was in the States; this time, he was there but Rosie was in the states. I always get to do some reading when I'm there, because they have nearly as many books out in the the dining room as we do at home. I had matzah-toffee there :) The next day I went with Ariel and Danielle to meet people from the Mechina at the beach in Herzeliyah. At exactly the same time that we got to the connection point in Tel Aviv, I got a call from a friend in camp saying that a bunch of them were meeting up in Tel Aviv in about an hour and a half. Completely imperfect timing! I went to the beach with Mechina people--when we got there there were only about 7 or 8 people there. I had Neti and Itai (camp) pick me up and went to hang out with camp friends for a while (OSRUI 2009: Yonatan Cope came back from his 7-month sailing trip. He had a great time! And is coming back to camp!) before Yonatan dropped me back off at the beach. This time when I got there, there were about 25 or so people from the Mechina, plus 7 or so prostitutes and their pimps (not joking).
We had a great time at the beach. About 35 people came in all. We had a barbecue, two fires, a guitar, and a good time hanging out with each other outside of the setting of the Mechina. Most people left by the early hours of the morning (3, 4), but about 10 of us stayed to "sleep" the night at the beach. It was freezing, so I didn't actually sleep much. Sheera and I left around 7 and went to her house, where we ate (HER DAD MAKES 7-LAYER CHOCOLATE MATZA CAKE!), showered, and sleeeept.
Thursday afternoon I had planned to go to Yonatan's to pick up my suitcase (after Survival Week my hiking backpack was broken, so I was wandering around with a big wheeled-suitcase), but he had gone to the Golan with some friends. I had been to his house before, and his mom is from Chicago, so I called her up and asked if I could come over to get my suitcase, and to bum for a few hours until Rachel's family (I went to Italy with Rachel. Her family came to visit for a few weeks and were staying at an apartment in Jerusalem) came back from the north. I hung out with Yonatan's mom for a few hours, which was actually really nice, and then went to Rachel's.
I was at Rachel's for two days, and on Friday we took a bus to Tel Aviv to go to the beach. Once we got to Tel Aviv, we hopped on a intercity bus, and on the way to the beach passed a flea market. We looked at each other for approximately 4 seconds, said "Galya will be so jealous!" and hopped off the bus. We spent two hours at the flea market (Mom and Dad: I looked for the sponge cake egg fluffer without success) at then found ourselves at the beach for only about 20 minutes. It was definitely worth it though. I bought a necklace that I have to convince myself I can wear, as well as a jug for creamer to add to my teacups-from-different-countries collection.
We made it back to Jerusalem just in time for Shabbat (after taking a Monit Sherut that didn't actually go to the Arlozorov Sation, and he made a detour for us).
Shabbat was very nice; I started reading Shalom Auslander's Foreskin's Lament, which I have to find somewhere so I can finish it.


TO BE CONTINUED!

CONTINUATION:
I don't remember much more about Shabbat... but it was a lot of just hanging out and etc. In the evening we went to family-friend's of Rachel's, who have the coolest/best-decorated apartment I've been in since I've been in Israel. They live in Baka, and the floor is done with this really neat geometrically-designed tile, and there's really cool art on all the walls...
I then took a bus to Josh Bloomberg's apartment, met up with him, walked around and ate Kosher for Passover Ben&Jerry's ice cream (mmm!) In the morning, I learned that the Israel Museum was free during Passover, so after a lot of bus-complications, I got there with only about an hour to spend. Turned out to be good that a)I only had an hour and b) it was free, because a lot of the exhibits and parchments were under preservation so they weren't on display, which was kind of frustrating.
I had a series of obstacle courses getting back to Joshs apartment in order to pick up my suitcase in order to run uphill to the bus station in order to catch the last bus to Zur Hadassah (including bumping into Ayal WK in the street). Long story short, I got on the bus 10 seconds before it was supposed to leave the station.
I stayed at Hadar's house. We took a nice walk and had a chat on a lookout over the mountains, which was really nice. In the evening we went to her Grandma's for dinner--with her aunt and uncle and etc--and it was one of the best meals (and most colorful, literally) since I've been in Israel; like at home, there was something of every color on the table :)
The next day we went to the Stalactite Cave (!) that's near Beit Guvrin and Beit Shemesh. It was SO COOL! We weren't allowed to touch anything, but there were ones that looked like broccolis, and ice cream cones and cliffs and the underside of a mushroom... all sorts of things. It was really one of the coolest things I've ever seen (although too many people).
THEN, at night, we went to Gan Yavneh for Girls' Night at Bar's. And arrived--20 people strong--at the Palmach Museum in Tel Aviv the next day for our first day back at the Mechina.

Saturday, March 27, 2010

Two Survival Weeks

(Side note to all the camp people: I'm writing from Abby Bob's computer in Haifa. I just came here from Yogev's house. I also just ran into Shlomi, the waterfront/sailing guy from 2006. He recognized me on a bus.)

As many of you know, three weeks ago the hype was electric with anticipation for Survival Week. The week is one of the most built-up at the Mechina, and graduates are instructed not to tell anything--from where it is, to what it includes, to how it's administered--to the current year. As such, I can't really say a lot here about what's included, because there may be people reading who are coming to the Mechina next year or in a few years.

I will share a few small things:
a) The only thing I heard about Survival Week was a tip from Daniel Gastfriend: "The ultimate rule of Shavua Hesardut, and of life: when things are difficult, help someone else." I had that advice in my mind for all of Survival Week, and can't count the number of times it saved me from yelling at someone or from complaining. Because it was clear that there were people for whom the week was harder, and when you're helping them you're not thinking about how hard it is for you or how much you ache or how much you just want to get to the final stop for the night.
b) Survival Week was a lot different than what I expected, and I'm still digesting the whole thing. There were parts that I liked more (the day when I arrived at 3:15am at the final stop for the night, the last day) and parts that I liked less (never mind, I won't go into details here).
c) 7.5L seems like a lot of water when it's on your back, but when there's a heat wave, it really is a normal amount
d) The memory card that I had with on Survival Week is messed up and will let neither the computer nor my camera read the information stored; I have no pictures from the week.
e) The amount of sweat my body produces--even when it's chilly, and in the middle of the night--is incredible

As soon as we got back to the Mechina, we began preparation for what some of the madrichim called "the REAL survival week": the camp we put on for kids in Kiryat Gat (note to Gideon: we had kids from the Mercaz Klitah, which means that I worked with the same kids you did!). That week I wasn't actually in classes very much, because one of the days I was toranit (cleaning, organizing meals, etc.) and another entire day I spent or driving to a doctor's office (it was closed) or being visited by a doctor at the Mechina, or at the ER at Barzilay Hospital in Ashkelon for my elbow (I fell on asphalt playing touchdown and scraped my elbow, then it got infected and gross. It's doing very well now, after two weeks...)

In any case, the Kaytana (camp) was a lot of fun. I got second graders (I think the best age ever!) and wored with Eitan and Alon. The thing is, we weren't told the ages before hand, and the cos were changed day-of-game, so at the beginning I was with Yisrael and none of the activities we'd built were age-appropriate. However, once I was with Eitan and Alon and we knew what ages we had, e managed. For the first few days we just played tag and soccer when it was up to us to occupy them (there were also activities that were planned for us: a clown, a magician, Field Day, etc.). Then we were supposed to plan a Passover-related activity for them; something with content, which we thought was impossible, because they can't play tag for 45 minutes without getting antsy, let alone sit on their bottoms for 45 minutes. We joined up with two other groups and made a Passover play of the story: Yotam narrated in the background, and we acted in front. Every few minutes we'd have a song-break or a "What do you guys think?" break, and they loved it! And somehow, we were able to do a substance-filled activity with them!
We took them to the Israeli version of KiddyLand, where everyone except the kindergarteners and the first graders were released to drain their energy however they wanted. In any case, I ended up walking around with a few of my kids glued to me, the ones who said "this is boring, this is for little kids" until we came to the pool of balls (like the McDonal's Funhouse) which was probably the coolest thing in the place. I managed to not have my elbow bumped up too much (although kids do like to touch things with bandages on. Ouch!) I enjoyed being there a lot, even though the kids didn't want to be rounded up when we started herding them to the meeting spot.

I had to fight with them to put seatbelts on on the bus. And for the boys to stop throwing the soccer ball on the bus. But I prefer the boys--who threaten to beat each other up--to the girls who say "It's a pity I came, why do we always play boy games?" and then sit out (causing the other girls to trickle slowly to the sides...) Anyway, I had a very nice conversation with a little girl named Shelley on the way to Beit Chalomotai, and the same on the way back with Bar (one of our cutest. He's missing every second tooth, I think). At the end of my conversation with Bar, he said "but why does the kaytana (camp) end tomorrow? I want it to be for all of Passover break!" which is once of those things that makes a counselor's soul smile. I think my proudest moments as a counselor, though, were my heart-to-heart conversations with two seven-year-olds. (Also when they told me they were born in 2002...)

On the last day came some staff from the Madatech (the science museum in Haifa) to do something that's "like magic... but real!" And the kids' eyes were glued to the color-changing, foam-producing, fire-igniting beakers. We hardly had to remind them to be quiet. They were fascinated (much more so than by the "magician" or the "clown"--who just put on music and danced with the kids).

For our last activity with the kids we played charades using all the activities and things we'd done the entire week. Eitan and I had stayed up till 2 the previous night writing cards to each kid, which we handed out with a printed picture of our group (Hawaii) and the lyrics to our song written out as well.

I was exhausted every day after the kids left at 1. It was an exhaustion like none I've ever experienced before; more tired than after each day during (the original) survival week, although let it be known that I probably sleep-walked sometimes that week. But after the kids left each day I was ready to drop. That said, I never managed to sleep during our break. Or I was planning an activity for the next day, or I was reading Alice's Adventures in Wonderland, or I was getting my elbow taken care of, or I was wandering. I found a cool spices and dried-fruits shop (the smell....) in the shuk near the mall across from where the camp was, and I went twice (once with Eitan, when we discovered it) and once with the Haifa crew, where we inhaled for 10 minutes before walking out empty-handed (and then Ron and I couldn't deal and came back 15 minutes later to get dried pineapple--unsweeted, dried mango, and dried pomello).

I really enjoyed working with younger kids, despite how shocked I was at the way they talked to each other and to other counselors. Kids in Israel start swearing early, and certainly learn how to be chutzpanim earlier than American kids. They have no shame in pulling the "I'm going to call my Daddy" line or the "who are you, telling me what to do" challenge of authority. They call each other names (benzona) and decide for themselves what the rules are. These kids are 7, and they handle each other in a way that even my Chalutzim campers didn't when they were annoyed with each other! Somehow, though, they manage to have cute faces, which kept me from sending them home.
HAPPY PESACH! This year in Jerusalem :)

Wednesday, March 3, 2010

February...

It's a short month, two-and-a-half of whose weeks were internet-free because of technology problems (I'm only on the internet now because I have special connections and am using the madrichim's computer).

In any case, a short summary of what happened in February.
The day I landed from Rome back in Israel (January 29) was exactly 5 months since I'd landed in Israel way back in September.

Our first week back was a week planned by Chulyat Lemida (Lemida=learning, education), and they had chosen their topic to be media/as it relates to Israel advocacy. We had a number of people come speak to us, including army spokesmen and news anchors from Israeli channels, as well as graduates of the program who now work in media. That entire week passed in a blur, as nearly every spare moment was filled with last minute touches on Shavua Omanut (Art Week), for which I was part of the planning committee.

We'd received an entire week blank, empty, with 26 spots to fill with whatever and whoever we wanted. The night before our week started we pulled an all-nighter, decorating the mechina like it's never been decorated before with posters from concerts and movies and shows that we took from announcement boards around Tel Aviv a few days before. Dvir (Seattle) and I were "mnahaley yom" the first two days, which meant we were in charge of hearding the group from place to place, making sure the speakers were coming, and etc. There was a bit of an unexpected event when one of the speakers cancelled, but we covered and it ended up being an interesting lecture by Gilad (head of the mechina) about art in the Holocast.

There were a wide variety of things that week: healing clowns, art therapy, workshops, architecture, print-making, drawing/proportions... for the last two and a half days we were in Tel Aviv and went to a cemetary where a lot of famous artists and poets are buried, we went to Chaim Nachman Bialik's house and had an architecture tour of the Bauhaus buildings in Tel Aviv. We heard a lecture about art and the bible, from a speaker who usually charges 600 shekel for an hour, but spoke for free. He was incredible, and what was really cool was that all the art he showed was what Galya and I had seen the week before in Italy! I contacted Micha Bar-Am, my favorite photographer (he has some incredible photography that really define events in Israeli history! http://michabaram.com/) and he came and spoke to us as well. Also Chanoch Piven, who makes portraits of politicians and other such famous people out of food and found objects (picture of Darwin):
There was a writer for Eretz Nehederet (Israeli version of SNL) who came to talk to us, and also a lecturer about feng shui. It was just really incredible to see how the week came together so well after two months of planning!
The next week was a week planned by Chulyat Ezrachut Pe'ilah (citizen activism). There week was focused on injustices in society, and we went to a protest in Tel Aviv against the charge that the ATM takes, especially on those who don't know the rights of consumers (elderly, immigrants, etc.) We also went to a conference where Members of Knesset spoke against the building of a coal refinery in Ashkelon.
After that was Shavua Chinuch (Education week), were we began by going to different schools in the area to see the attitudes of students, teachers, and Israel to education and to each other and the different types of atmospheres. The principal of a Montessori preschool came, as well as a mother who homeschools her daughter (she was very interesting, as she doesn't just sit with her daughter over a workbook 5 hours every day. She's worked it out in a very clever way), and a Rabbi who's the principal of a Chassidic Yeshiva talked about education in the Chassidic circle. The last two days of the week were spent at a Leadership Seminar in Tel Hai (the north), where there were a lot of panel discussions and, possible more important, thousands of ripe, ruby red strawberries. (That's probably what I'll remember in 20 years about the seminar...) it was a lot of fun, though, and very interesting.
And then PURIM! (We had a costume party and I dressed up as a pregnant religious woman. It's the easiest costume...). I've been missing a lot of the lectures this week because I'm re-jetlagging myself: calling Americans between 1:30-6:30 am Israel time about coming to the program next year, which means I'm sleeping during the day.
Next week is Survival Week, which we don't know anything about... the suspense is part of what we have to survive.
Anway, that's a short update.

Saturday, January 30, 2010

Broadcasting Live from Rome, this is Abby, Rachel, and Galya!

Right-o, so I came back from Rome a week ago.

I was in Italy for a week with Galya and Rachel (Galya's friend from home, and at the other location of our Mechina), which is something we'd talking about nearly since the beginning of the year. We bought our tickets the day before going to Gadna (at 2:15am, when we didn't even have official permission to go), because we weren't going to have time afterwards to by them. Luckily, Dan/Orly (from the Israel Experience organization) gave us permission to go.

Anyway, because of the a) lack of computers for the entire week of Gadna, b) Chulyat Kvutza's week (my Chulya) the week after Gadna--at the end of which we flew to Italy and c) the abundance of Art Week (next week) meetings during all of Kvutza's week, it was nearly impossible to plan an actual itinerary for what we were doing in Rome.

In fact, we only decided to go to Florence at 1am last Friday morning, an hour and a half before the taxi came to take us to the airport. We were booking our hostels (like I said, we really did not plan our itinerary in advance. It kind of made me nervous. We were also sort of under the impression that we'd just be able to show up at a hostel and stay there. Luckily, we booked.) and decided it would be nice to take a train to Florence for two days in the middle. So we booked a hostel there too.

We were completely pooped by the time we got to the airport, because none of us had slept more than about 3 hours in the preceding two days... lo nora.


ARRIVAL/FRIDAY Jan 22

We had no trouble getting to Rome, except when I chekced the weather the forecast was predicted to be mid-50s all week... and when we landed the pilot said "Welcome to Rome. The temperature is currently 0 degrees Celsius." (Galya punched me. She's from LA and doesn't know what cold is.) Although there was a bit of confusion when we were trying to meet up with Rachel's friend Matt (who is studying in Rome for the quarter and who were stayed with for the first two nights), we found our way tiredly but happily. Matt took us on a nice walk around the area (he lives right by Campo di Fiori, which is home to one of the most famous open-air markets in Rome, and is right next to where Julius Caeaser was killed) and also through the Jewish Ghetto (it used to be a ghetto--for 300 years--but the name just stuck) where we got some kosher deli sandwiches, some challah, and some Bartenura wine for Shabbat. We went to Kabbalat Shabbat at the Great Synagogue--where we were only let in by security after having our passports and IDs checked (there was a terrorist attack there in the '80s, I believe). The shul was packed (we were not in the main chapel) which was nice to see, because it means the Jewish community is alive and well. We only found out afterwards that we were at the Sephardi service not the Italian one, so that was kind of a bummer. (Italian Judaism is not considered Ashkenazi or Sephardi, because the Italian Jews came to Rome before the distruction of the Temple and subsequent dispersion of the Jews around the world.) When we got back to Matt's we crashed until he got home--and made us a delicious dinner of pasta with cooked spinach/broccoli and cheese. It was one of the best Shabbat dinners I've ever had, actually.


SATURDAY JAN 23

We didn't wake up in time to go to shul on Saturday, and instead spent the day wandering around the city. We went to Castel de Sant'angelo, which used to be a mausoleum before it was turned into residences (and now it's a museum, like most other things in Rome...) It looks like a giant ship. The sidewalk in front was covered with all sorts of tourist-shop/booths with things like calendars and tchotchkes and really beautiful opera masks that we played with until the merchant said we had to buy or skidaddle.


We skidaddled. We found ourselves at a flea market and got very excited and planned to go back when we could buy stuff (ie: not on Shabbat) but know that it would happen. We also wandered into probably 15 different churches; they literally litter the streets of Rome, popping up between every unsuspecting two buildings filled with beautiful art and mosaics, and tourists. The irony was that we went to lots of churches on Shabbat, and no synagogue. When in Rome do as the Romans, I suppose. At a Jesuit church that we found ourselves in there was a beautiful diorama/replication of Jesuit churches in a number of different countries. The models were all made of wood, and very intricately built.


Somehow in our meandering, we ended up in a museum כלשהו that had an exhibit called Australia Today--aborigine paintings and sculptures. With the map that we bought in Israel (that listed "gay" as a type of food, along with "Jewish" and "Chinese" and "Italian") we navigated to Piazza Navona, famous for the best gelato in Rome. We saw there the fountain of the four rivers (designed by Bernini), which was right next to a church designed by his student, Boromini. From there, we went to the Pantheon which basically is a huge echo chamber, although you're not allowed to yell there. It's as wide as it is tall, and its dome is essentially the inspiration for all domed buildings. The pantheon is larger than ginormous (which is actually a word), and very well-designed (the floor is sloped with holes in the center for water drainage).


The Trevi Fountain (water for the Trevi Fountain gets recycled via aqueduct to the Fountain of the Four Rivers) is possibly the most packed tourist-attraction that we saw. We were asked by countless men with polaroid cameras if we wanted to pay for a picture, and also tried to convince one man that we didn't know English so he'd stop bothering us; we failed when he saw that the tour book we were looking at was in English. Oh well. We walked to the Spanish Steps, because we'd read that there were free tours at 5:30--we found the tour... and were more than a little surprised when the tour wasn't actually of the Spanish Steps, rather of all the sights we'd seen that day (seriously: Trevi Fountain, Pantheon, Piazza Navona, etc.) It was actually really nice to have been able to wonder and discover by ourselves, and then to get a briefing (not the right word. for Hebrew speakers, think תידרוך) of the history and importance of everything. For dinner we crossed the river, to the less touristy side of Rome, and found a nice Indian place to eat; we decided it might be funny to eat a different cuisine each day we were in Rome.

SUNDAY JAN 24

We had planned to sleep in a bit and then to head out for the farmers' market in Campo di Fiori to get some fresh vegetables and bread for breakfast. When we walked outside and saw that there were no shops there, we realized that we were in Rome, and Sunday is their Sabbath. Oops! We tried to find something to eat, but everything was closed, not just in the market. "The Jewish Ghetto probably has something" we decided, but got lost on the way there and ended up finding a corner-store type place to grab a pizza and some pastries. The store happened to be right across the street from the Vittorio Emanuel monument and a tribute/statue "for the unknown soldier" (it's a rather large statue for someone who they don't even know who he is).


With our map in hand, we headed back to Matt's, packed up, left a note, and booked.

To get to our hostel we walked--backpacks, suitcases, and all--through the more downtown-y, less tourist-y part of Rome, which was really great to see. By that time, stores and shops had opened, so we stopped at a grocery store and bought ourselves some good, American PB&J materials. When we got to the the Chianti Hostel the Romanian girl who works there asked for our name. We said "Rachel Wolf." She said, Äll of you? Here I have Rachel Wolf as one person, three nights. But you are three people." Luckily, everything worked out and there was enough for three people, one night.


We didn't have a knife with us to spread the PB&J... so I found a pencil in the bottom of my backpack and we used that. Afterwards, we headed over to the Colosseum. You know, that big famous building? We read about it in the guide book we borrowed from Matt, and then got in line (actually, there was no line. That's the great thing about going in the winter, during a time that's not high tourist-season!). We saw that going with a guide was somehow 50 euro cents cheaper than just an entrance ticket... so why not? We went with a guide. The tour was a lot shorter than we expected it to be, but I actually did learn a lot (there's a maze of paths under the Colosseum which is where they kept the animals before releasing them. The boards/sand with which the paths were covered was called arena, which is where we get the word. Also, we read something that said that Jewish slaves were among the slaves who built the Colosseum). Our tour guide had very bizarre speaking mannerisms, but we enjoyed it a lot. We also ran into a woman who had been on our free tour on Saturday.


We attempted to find the entrance to the Roman Forum, and instead found ourselves on a dead-end path that led us straight to SURPRISE an abandoned church. When we got to the entrance to the Roman Forum, it had closed 15 minutes prior. What a bummer, because our Colosseum ticket would have gotten us in to there, as well! No need for regrets, but it is frustrating to know that if our planning had been a bit more organized ahead of time we would have been fine. I started to get a little nervous that we were going to get to see everything we wanted to see, because I'm not used to doing trips without planning ahead of time--but I think it was good for me to be with Rachel and Galya who weren't into a strict-schedule type thing.


On our way to Capitol Hill we got sidetracked when Galya saw a sign for a surrealism exhibit (she's a bit of a surrealism freak). We went in, and ended up spending about 2 hours at the exhibit there. I really enjoyed it, and saw a lot of artists that I'd never heard of that had really interesting work! (I kept a list). One of my favorites was a painting of a woman's back, onto which the artist had painted the openings that are on a violin--I don't know how you call them. Basically a violin-back. My other favorite was an empty page of sheet-music (ie: a page of music staff) where the artist had started drawing notes, but by the end it had turned into scrawled words.


On our way back to the hostel we saw some anti-Israel graffiti, which was more shocking than disappointing, I think. We just weren't expecting it at all; it was clearly by the same person. We passed a sign for an exhibit about Leonardo da Vinci, but it had just closed. We took a flier and wanted to go back sometime (but never found the time). True to our thought about a different cuisine every night, we found ourselves at an Irish pub for dinner, where we had an excellent hour-and-a-half of people watching: an Asian man with dreads, a woman with too many piercings, an elderly man who read the menu with a large magnifying glass, a couple that we weren't sure if they were a lesbian couple or a heterosexual couple, and a group of four middle-aged women friends, one of whom we decided was "Abby Senior." At one point during the meal, a man walked into the restaurant trying to sell roses to the patrons. We ordered one glass of italian beer, which was a lot better than any of the beer any of us have had in Israel.


Back at our hostel, we were glad to find that the two Brazilians we were sharing our room with had computers. One, Daniel, selflessly helped us plan our trip to Florence for the next day. He looked up train times and alternatives and prices and everything for about an hour, and even came to the rescue when Galya's ring fell down the drain.

I'll continue writing about the rest of the trip later, but I figure it's better to get at least something on the web.

Thursday, January 21, 2010

ROME!

I'm going to be in Rome from January 22-January 29... no internet until after.
Expect a good post then

Wednesday, January 6, 2010

A Much Delayed Post About My Week in the West Bank

Let me first begin with a short introduction (self-reference). Shavuat Yehuda v'Shomron (Shavuat Yosh) was planned by Chuliat Yosh ("Yosh"=Judah and Samaria), an independent Chulia that arose for the purpose of planning the week. Somehow, Yosh managed to function as a dictator, and "stole" days from the week before it. While most weeks start on Sunday, Yosh hijacked Thursday, Friday, and Shabbat (it wasn't supposed to be a Shabbat that the Mechina spent together).

Thursday we were at the Mechina, and had three lecturers, and on Friday we already set out on the way to Kdumim, our first stop. Kdumim is a yishuv in Shomron, the northern "bubble" of the West Bank. It was there that we stayed for Shabbat, sent off in pairs or groups of three or four to differet families. Before the splitting, however, Daniella Weiss, ifluetial in the fouding of the yishuv, showed us around the area. To get to a nice lookout of Kdumim and Shchem, among other nearby cities, we climbed up a hill. It was a hike--a small one--but the climb up a mountain over rocky and winding paths is these people's back-yard! The most incredible thing was not the information she shared with us, but that she knew it all. He knows every single house on every single ridge on every single mountain that you can see from Givat Rashi.

After that, we split off into our Shabbat groups. Noa and I were at the Paz family--a family with 7 kids, although only 4 of them were home. In terms of religiosity, the Shabbat wasn't differet from anything I'm used to, although for Noa it was. Being part of her first observant Shabbat was actually really exciting; exciting to show her the page numbers in the siddur at shul for Kabbalat Shabbat and to explain some things that the family did... In the morning we got to shul in time for Kaddish at the end of shacharit, oh well. In terms of ideology, the Shabbat was different from almost everything I'm used to. They did't try to force their ideology on us, not at all, and they didn't initiate political conversations. In fact, they were very open to the fact that we would probably be coming from a very differet perspective than them, and welcomed our questions and tried to answer to the best of their ability. The mother, Lavia, was born in Ramat Gan, which I think actually makes her story more interesting; she chose to move to the West Bank. From that, and the way her girls were able to take us out back and point out every hill, explain what's going on in the lives of the people who used to live where the goverment has now frozen settlements, their connection to the land is very clear. The connection to the land itself, something that I know is a key tenet of the Druze, is somethign that I've had a very hard time uderstading, so listening to them show (show, not tell) the importace was especially interesting.

On Friday evening we had a shiur with Daniella again, although I can't remember all of it because I didn't write because it was Shabbat. An interesting point that I do remember, though, is that Kdumim is not surrounded by a fence (it is surrounded by Arab villages). The choice, made by Daniella and the community council, was a purposeful one. Their theory was that fence=fear=vulnerability, and by showing that they're not scared of the surrounding Arabs, the Arabs won't attack.

On Saturday night we met again with Daniella, and spoke with Shlomi Chazoni (uncle of a girl I'm going to be going to school with next year) and Rabbi Natan Cohen, who spoke about Breslever Chassidism and the origins of the who Rabbi Nachman movement. A question I still haven't been able to answer, though, is that the whole idea of Breslever Chassidim is a person's personal connection, individual conversation with God. But then why do they follow so strictly the halacha about the specific ways in which and times when you're supposed to pray? Especially when one of their biggest things is "pray for everything, even the smallest thing"--isn't that sort of devaluing the meaning of prayer?

Moshe Zar is very very very right wing. When you walk into his house, the first thing you see are books--every wall has floor-to-ceiling bookshelves filled with books and books on top of those. There's an ancient chandelier that's probably covered with spider webs ad ablack wood cabinet with two lions of Judah o it. We sat on a red Persian-style carpet that I'm sure would have looked a lot differet if we were to have taken it outside and beaten the dust out. The chairs that we pushed to the sides of the room in order to sit o the floor are like thrones; deep, rich-colored wooden backs and arm rests with seats upholstered in crimson velvet. Behid me were four tarnished, yet embellished covers for daggers. Aboe them was a giat Chinese-style chandelier/lantern with two red cloth balloo holders for the lightbulbs. "This is a beautiful house," I said to Uri. He replied, "Yeah, too bad it's stolen." I think that's a good mood setter for what Moshe Zar told us. Summed up in one (translated) quote, it was basically, "I'm not against Arabs. I'm for Jews." But those don't have to be mutually exclusive! And why should he care if the Arabs in Natzeret Elit tear down their houses ad rebuild them "from edge to edge". So they don't wat a yard, why does that matter? It's not good or bad to not have a yard... it certainly doesn't make them bad people. Listening to Moshe Zar was very hard, and Galya and I kept sharing glances. What was interesting, though, was the feedback from Mechinistim afterwards; some found listening to him just as hard as I did, and others had fallen in love with him.

"I think this is the most beautiful place I've ever bee. I've ever said this word before, but this view is breathaking," said Tal of the view from Har Kabir, the moutain about Eilon Moreh (north of Shchem). It's a place that's described it he Bible, a place where they built an exact replica of the Temple, and among the first places settled in the Shomron. If it was a clear day, we'd have been able to see the Medditeranean Sea, the Jordan River, and Mt. Hermonn (three borders of Israel). "This tiny place is what the whole world is fighting about!?" said Benny Katzover, who showed us aroudn the mountain. We couldn't see any of those things, because a cloud of fog had settled getly over our 800m high moutain. Down to the bottom of this moutain, everythig was clear--just grass and big stoens. But right at the critical poit (ie: the middle of the valley) the view looks like the Claritin Commercial before the hand peels off the foggy layer. As the distance increases the view was more ad more smudged, like an oil-pasted drawing that the artist has purposely smudged to erase sharp lies; everything blends smoothly together. At the horizon there was a thicky gray cloud that lowered itself over the land for as many degrees as I ca see (with an occasional moutain-side poking through) which makes the ground appear as though it's o a patfrom because the sky above is blue blue with only an occasional cloud. Althgouh the phrase seems oxymoronic, I can best describe the visibility as a clear fog. It's very light--words like majestic come to mind. Somebody said the Garden of Eden. What Benny Katzover told us is that the archaeologist Adam Rosenthal did a dig there and found bones; lots and lots of animal bones. All the bones were from Kosher animals, ad 95% were from animals less than one year... descriptions of the sacrifices made during the time of the Temple.

That evening we drove to Kiryat Arba, where we slept at a school. Elyakim Ha'etzi (grandfather of someone from the Mechina) spoke with us. Some things I was thinking: What percetage of the non-settler Israeli Jewish population identifies as right/thinks that the West Bank should by settled by/under Israeli control. What percentage of the non-religious non-settler population?... Terminology makes such a differece--Elyakim did't hide his bias at all. The nuances are decisive if people don't kow the story, because they're hearing it from only one biased point of view, instead of multiple biases. His solution to the problem is to give the Arab population "autonomy"; basically, the name but none of the rights. Israel would have control of the water and skyways, and that the autonomous Palestinia state wouldn't have any rights to build a military or to have weapons, or to make international agreements. So what would would they be able to do? And would they every agree to those conditions? My asnwers are "nothing" and "no", respectively. Another thing he said "God forbid you think I have any sort of hate for the Arabs. But we're not talking about one person, we're talking about them in general." But that's the problem--you can't make generalizations like that. That's like saying, "I hate Jews but you... well, you're different. You're an okay Jew."

The next day we went to Hebron, to Ma'arat HaMachpelah (the cave that Abraham, Isaac, Jacob, Sarah, Rebecca, and Leah are buried in.) There was so much security there--lots of soldiers ad two sets of metal detectors. We could see the Muslim section through barred windows from one of the Jewish areas, but we couldn't go in. The Muslim section, what I could see of it, was beautiful--colors and calligraphy. Listening to Noam's talk about the capture of Hebron in '67 and etc. we ca hear me singing "Shabchi Yerushalayim" from the room enxt door. They're siging with such intensity, such emotion. Listening to them actually brought tears to my eyes, although I know that if I was in the same room as them I wouldn't have had the same feeling because it would have bee the same old "watchig me pray" deal. But hearing them sing--snig as one voice, the tones rising and falling in unision, illustrates how song alone can be spiritual. The nusachim after they finish Shabchi Yerushalayim are mostly familiar, but eve the ones I don't know have similar structures to the oes I do. It's a comforting sound, too. Light and in the background, but back and pervasive, as all. There's also a over-voice, it sounds like a muted echoing hum. You can hear their belief.

Sitting in the yard outside of Maarat Hamachpela, I looked aroudn at the buildings. Across the street is an apartment made of thick, yellow, Jerusalem stone. On the roof is a Arab woman wearign a long, Cubby-blue dress, and a scarf tied on her head. She's strung two clothes lines ad is clipping wet laudry up to dry. It's a hot day, shouldn't take long. I'm certainly more used to the sight of hanging laundry now than when I first got here; but I still get excited every time. We walked through the ghost-like streets of Hebron, and I had trouble keeping up with the group because my eyes were stuck on the painted-over signs and the abandoned stores, the vacuum of citizens replaced with Israeli soldiers and their M-16s every meter or so. I had a hard time focusing on what our tour guide was telling us about what we were seeing, instead paying attention to visual clues. And small, trivial details: the repair man working on one of the synagogues was wearign construction-tzit tzit (made of denim)! Also, everything in Hebron is in memory of somethig--every buildig, every house. I lost track of the umber of houses I saw with doors painted in bright colors with "in memory of our son, who was killed...". Some other thoughts that I'd like to share as well, but there's simply too much more to write, and not much more time, and the blog is already so long.

A break from the political side of things, we also looked at some ancient sites in the West Bank; among them were Sussya and Herodion. I don't feel like writing about Sussya or Herodion really, for that matter. Except to say that the remains are incredible. Especially at Sussya, you can tell what a sophisticated society it was and what sophisticated engineering they had, even in the 4th century. Herodion (Herod's palace) is also incredible--they basically built the city and then covered it in a man-made mountain.

The final thing we did in the West Bank was go to the Sdeh Bar Farm. Basically an alternative home for kids who would otherwise have ended up in juvie. A really great idea, very impressive the way they've built the farm ad the community there, with having the kids join families as opposed to having "staff." It's in the West Bank not for ideological reasons; simply beacuse of the belief that in order to solve a problem you have to remove the person from the problem environment--and finding a lot of open land is Israel is really hard to do. We played with newborn goats and had fresh dolce con leche!

Because of the difficulty of preseting more left-leaning positions in the West Bank, we waited to hear those until returning to the Mechina. One of the most interesting lectures we heard back at the Mechina was "three states for two nations"(Eitan Keter Yaakov). He did a simulation with the tallit. He had Jews, Palestinias, the right, the left, the Americans, the whoever... each hold on. Everyone wants a part of it. But if we keep going, we're goinng to rip Israel apart. It's like King Solomon and the baby...maybe. His solution is somewhat complicated; if you really want to know I can explain it later. Don spoke about the religious left, which was iteresting, and about the connection to the land itself... the way the Arabs are connected to the land. Anyway, I really can't sum up everything all the speakers said, but if someone is interested I can write more later.

On Thursday we had a tour of the separation barrier/wall/fence in Jerusalem with an orgaization called Rabbis for Human writes, which is an apolitical organization. I'll just say two things: we went to Kever Rachel (where Rachel is bured)--I've see the burials of all the ancestors now. Also, there we saw hundreds of cookie-cutter boys: little Chassidic boys wearig sweaters and velvet kippot and payot. The other thing is that we went to Silwan, and Arab village where two Arab me spoke to us. At the end, one of them pulled out the key to the house his family left in 1948. The key is big--a skeleton key--strug on a thick white string. I thought that was just in the books, I didn't know people actually carried the key around with them.

I APOLOGIZE FOR SPELLING MISTAKES.... the n is elusive on this keyboard.